יש פעמים שבהן כל מה שבא לי לעשות זה להתקלח מכל העשן בעבודה, ולצלול לתוך הפוך. אחרי חפיפה טובה של השיער המלא והמתולתל שלי, שפתאום נרגע עם הנפח, זה ממש כיף להרגיש את הקור של המים על העורף ולהדליק את המזגן. לפעמים בא לי לקרוא ספר כשאני במצב הזה, לתפוס אחד מערמת הספרים-שבהולד-לנצח ולשקוע בו. ולפעמים סתם בא לי להיסחף לאיזה לופ של "מחוברים" (תודה לך ספירי על שהדבקת אותי :).
יש גם רגעים שבהם תוקף אותי איזה גל של טירוף, שגורם לי להבריק את החדר שלי באופן ממש ממש יסודי. זה גם יכול לקרות בדיוק כשאני חוזרת מהעבודה. החולצה מתעופפת לה, נעלמות הנעליים, אני תופסת סמרטוט, ומביאה את החדר שלי לסדר גרמני מושלם. סתם כי משהו אחד הפריע לי בזווית העין.
ויש פעמים כמו עכשיו, שאני שפוכה מעייפות, העיניים נעצמות...והחדר כולו הפוך. ואני פשוט נקרעת בין הדחף הזה להבריק פה הכל, לבין הכבדות שבבטן שמושכת אותי אל הכיסא. ואני פשוט יודעת שעד שהבעיות בבית הזה יתנקו, לא משנה כמה סמרטוטים ילטפו את המדפים והארונות. יש כאן הרבה דברים שצריכים להיפתר, אבל זה כבר לא בידיים שלי. כבר מזמן לא.
יש רגעים שבהם אני עוצרת, רק כדי לחשוב על זה שיובל חוזר עוד שבועיים ויום, ואני לא יכולה שלא להתרגש. הוא הבטיח שניסע ביחד לירושלים, נכבה את הפלאפונים וניסע. האמת היא שאני ממש צריכה את זה, במיוחד לפני הגיוס ההולך וקרב, והוא צריך את זה סתם כי חודש וחצי בארה"ב עושים את שלהם כשמדובר בגעגוע לאדמת הקודש.
יש מצבים שבהם כל מה שבא לי זה לחזור ולעלות על הבמה.
♥♥♥♥♥
דניאל,
ההיא מהבמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
