לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

אני חושבת שזה היה באמת שבוע מוצלח. אז מה אם לא הייתי בבית?

השבוע לקחתי על עצמי לקצץ קצת כנפיים ולהבהיר עמדות בכל החזיתות. זה דרש ממני די הרבה אומץ, ניסוחים מדוייקים ומעט חוסר טאקט. אבל העיקר שהכל במקומו מונח.

עכשיו, כל מה שאני יכולה לומר זה תודה.

תודה על זה שאתה איתי. שאתה יושב איתי עד השעות הקטנות ומקשיב, ומחבק. למרות שאתה חייב לקום מוקדם בבוקר שאחרי, וזה תמיד המצב. על זה שאתה נותן לי את ההזדמנות הזו אפילו שזה ברור שהחיים הולכים לפצל אותנו, ובענק. עוד חודש אני על מדים..ומהרגע הזה ממש, יהיה מאוד קשה לשמור עליך. אני יודעת שאתה הולך לבכות עליה, ועליך, ועל שתינו, ואני לא אהיה שם. ושם זה מאוד רחוק. אני יודעת שיהיו הרגעים שבהם אני אהיה מטונפת מתנאי השטח הכלכך צופיים האלה, ואני אצטרך אותך כדי שתאמר לי שאני יפה בכל מצב. כמה שאתגעגע לנשיקות האלו במצח, לדגדוגים השטותיים..

הולך להיפער חור ענק בלב שלי, ממש ממש בקרוב. להגיד שזה לא מפחיד אותי פחד מוות? שקר גס. אבל בינתיים..אני נהנית מהפקק שסותם אותו.

אני אוהבת אותך. אני תמיד אוהב.

תודה.