כשלאל נמאס אז הוא פשוט מחייך - וחותךבעטיפה חדשה ,
אולי עמידה יותר..או שאולי חלשה יותר. |
| 10/2009
המוזה זורמת או מנגינת העצב לא זזה מראשי
המוזה זורמת
המילים יוצאות מהראש לדף
כמו נהר
ביום חורף סוער
שעולה על גדותיו
והשיטפון זורם זורם
הכאב הוא שנותן לי את הכוח
להמשיך לכתוב ולכתוב
ולהזכיר לי את המכאוב
מנגינת העצב לא זזה מראשי
מזכירה לי שוב ושוב
מי הוא בעצם אני
והדף ממשיך להתמלא
ביאוש ותיסכול
הרוק מתקשה להיצטרף למערכת העיכול
העיניים לא מפסיקות להזרים מים
על הנייר
והדיו נמרח ונמרח
והאותיות כמו מסרבות להיעלם
נשארות ברורות מספיק
כדי להמשיך ולהזכיר
את אותם הימים
שהפכו אותי להיות בין המאושרים.
| |
מול המראה..
ועוד פעם אשב מול המראה
אסתכל על עצמי
על הפציעה שבנפשי
ושוב אגיד שלא קח ללב
שלא אחזור על מה שכואב
שלא אתן לעצמי להיעלם
ביער החלומות
שלא אתפזר בחלל הדמיונות
שלא אפול שוב
לפח החיים
שאתגבר אתחזק ואמשיך
לעמוד מול האחרים
אבל שוב אני מסתכל המראה
והפחד לא עוזב
אולי אני חלש מידי
קול בראשי מהדהד
הדם כבר התייבש
מנסה לברוח כמו מאש
אבל הכתמים לא יורדים
אבל שהמים שוטפים ושוטפים
הצלקות נשארות
והם שוב מכאיבות
לעד הם ישארו
ישארו וזכירו לי
מי אני
ומה שהם
הפכו אותי.
| |
חלל התיסכול
כמה פעמים אמרתי לך
שלא לנצח השמש זורחת
ויום אחד גם היא תתפזרר
בחלל התסכול
כמה פעמים עוד אצטרך לומר
שלא תמיד השמיים כחולים
ולא סתם הם בחורף אפורים
ולעיתים גם שחורים
ואז הם מראה אמיתית
של החלל...חלל התיסכול.
כמה פעמים עוד אחזור על זה
שלא לעד הציפורים יצייצו
ידוע שגם הם יכחדו
אולי לפחות יעופו להם
לחלל...לחלל התיסכול.
כמה פעמים אגיד שוב ושוב
שהירח לא יאיר את דרכך לעד בחשכה
גם הוא יחליט יום אחד פשוט לא לחזור
אלא להישאר בחלל
חלל התיסכול.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
