אוקי. נתחיל מיומולדת. היום הייתה לי יומולדת עם המשפחה... זה היה משעמם כמצופה... אבל לפחות קיבלתי קצת כסף. ועוגה. העוגה הייתה שווה את זה ;)

אמ... יש שני סיפורים שאני עכשיו עובד עליהם נמרצות. סיפור אחד שסיימתי לא מזמן את הפרק הראשון, בסיפור השני אני עכשיו בפרק השמיני. אז בגלל שאני מחפש מישהו שיוכל לתת לי תגובות בונות נורמאליות אז החלטתי לפרסם את זוג הסיפורים כאן. אז אם בבקשה יש למישהו כוח לקרוא לפחות את אחד הסיפורים, אז זה יהיה ממש נחמד מצידו. בינתיים אני מפרסם רק את שני חלקי א' מכול אחד מהסיפורים (שמשמש כפרולוג לכול אחד מהסיפורים). אז בלי הקדמה מיותרת-

(החלק הראשון בסיפור הראשון הוא לא משהו לדעתי... אבל אני מאמין שאפשר לראות את השיפור בחלקים שאחריו)

קסם ומתכת בלהט הקרב - חלק א' - האב

קולות המתכת המתנגשת זו בזו נשמעו ברחבי הכפר, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת והשמש רק החלה מטפסת אל עבר השמיים, השער השחור והמגולח נח על ראשו המטונף של ארגיריס במהלך העבודה הקשה. הייתה זו החרב הראשונה שהוא זכה להכין ודבר לא הסיר את תשומת לבו מהמלאכה הקשה. באותן דקות בודדות שבהם חטף לעצמו מעט מנוחה חשפו אליו את החרב המושלמת שהתרוצצה בחלומותיו, הוא חשק באותה חרב וידע כי החרב הזאת יום אחד תתנופף בידו, זאת תהיה חרב מיוחדת, חרב מדהימה ביופייה וביכולותיה. היא תהיה קלה כמו הרוח, היא תחתוך כול דבר כמו חמאה וכולם ירצו בה. אך היא תהיה שלו, כי הוא יבנה אותה והוא לא ימכור אותה בכול מחיר. אף על פי שמלאו לארגיריס לא יותר מ 17 אביבים הוא ידע שטמון לו גורל רחב ומפואר.

דלת הנפחייה נפתחה כשנכנס אותו אדם מזוקן ואב כרס שלימד את ארגיריס את כול ידיעותיו בתחום הנפחות. אך גם קול הטריקה של דלת הנפחייה הכבדה לא הפחיתה מהריכוז של ארגיריס. אותו אדם היה אביו של ארגיריס, בֶנִיפֶה. ארגיריס היה דור שישי של נפחים מוכשרים. "להט המתכת" הייתה נפחייה שפורסמה רבות במוצריה יוצאי הדופן, מלאכת מחשבת כולם.  דבר לא יכול היה לשמח את בניפה יותר מאשר בנו ארגיריס ממשיך את מלאכת שושלתו. הפטיש החם הכה שוב ושוב על המתכת עם עלות השמש.

בניפה ובנו ישבו על שני כיסאות מצופים זהב בצד אחד של השולחן, עברו כבר שלושה אביבים מאז הכנת חרבו הראשונה של ארגיריס. המתינו בדממה שהכורסא בצדו השני של השולחן תושיב עליה את ראש הכפר. מספר דקות עברו כשדלתות החדר נפתחו בעדינות ובאלגנטיות וראש הכפר, אַנֵיְרִין צעד פנימה מלווה בשומריו האישיים. בניפה וארגיריס לאחר דורות שלמים בעסקי המתכת ידעו היטב את פירוש שמו של אנירין, 'הכול זהב' בשפה הוולשית. וכמובן ששמו הגדיר אותו די בשלמות. אנירין היה רודף זהב ואוצרות. הוא יזם את הפגישה החשובה עם זוג הנפחים בכדי לרכוש ציוד קרבי חדש, מצופה זהב כמובן. אנירין התיישב והעביר אצבעותיו בתוך זקנו המסודר "ובכן, אתם וודאי יודעים מדוע הבאתי אתכם הנה" "בוודאי אדוני" "ובכן זכרו את בקשותי ואני רוצה שהכול יעשה בשלמות" מצחו של בניפה התמלא קמטים כשהוא ריכז את כול מוחו בזכירת הבקשות, שכן אסור היה לפשל בשום פרט. "שריון מלא, כולל קסדה. ואני רוצה שעל הקסדה, באזור מרכז המצח יהיה יהלום בצבע אדמדם, אך לא אדום חזק מדי אדום מעורב במעט לבן אם אתה מבין כוונתי. בנוסף אני זקוק לחרב חדשה, חרב באורך של 107 ס"מ, כשהניצב ממלא בתוך האורך הזה 10 ס"מ ושיחצוץ בין הניצב ללהב מקביל שייצור צורה של צלב כאשר החרב עומדת עם הלהב כלפי מטה. בנוסף אני רוצה בחיבור שבין הקו המקביל לניצב יהלום אשר זהה במראהו וגודלו ליהלום שבקסדה. פרט לשריון והחרב אני צריך גם מגן. המגן צריך להיות בצורת משולש כשהצלע העליונה מעוגלת כלפי מעלה. הוא צריך להיות בגודל של מטר על 75 ס"מ, עליו אני רוצה איור של סמל הממלכה. האיור יהיה בצבע כסף ויעשה ע"י התכת כסף טהור. אני צריך גם חרב נוספת פרט לחרב הארוכה, החרב הנוספת תהיה באורך של 77 ס"מ במדויק עם עיצוב זהה לחרב הארוכה יותר אך עם אורך שונה. ושהניצב יתפוס הפעם 7 ס"מ ולא 10 ס"מ. האם אתה חושב שתוכלו להכין את זה כמו שצריך?" בניפה המודאג הנהן בעודו מנסה להמשיך להתרכז ולזכור את כול הבקשות עד הבית. "הו כן, ואני רוצה את הכול מצופה בזהב טהור פרט ליהלומים ולאיור על המגן" בניפה ניסה לאגור את כול המידע בזיכרונו וקם בכדי לפנות ללכת. כשארגיריס שאל בתום השיחה "ובכן, כמה אתה מוכן לשלם על כך?" אביו לא שמע את השאלה ולא טרח להקשיב. אך המלך ששמע את השאלה הביט אל ארגיריס בזעם "האם אתה מצפה שאני אשלם על זה?" "בוודאי שאני מצפה שתשלם על זה. הרי אתה לא מצפה שנעמול כול כך הרבה בחינם. נכון אדוני?" ראש הכפר גיחך כשבניפה ששם לב שארגיריס לא לידו לאחר שהוא התקדם מעט. הסתובב לאחור אל בנו ואל ראש הכפר. ראש הכפר פנה אל בניפה "נפח, האם בעסקה שלנו היה כלול איפה שהוא שאני משלם לך?" בניפה שכבר לא ציפה שיצליח לזכור הכול נטש את הניסיונות הכושלים לזכור וענה "הו, וודאי שלא אדוני" ארגיריס המופתע פנה אל אנירין "ובכן, מדוע שאתה לא תשלם ושאר האנשים כן ישלמו?" "מפני שאני חשוב יותר משאר האנשים" השיב אנירין. ארגיריס חשב מעט ולאחר מכן ענה עם שינוי מהיר בגישה "שאלה לי אלייך. האם אתה חושב שהחרב תעלה בערכה אם תוכל לומר לאנשים ששילמת עליה במיטב כספך? הרי אתה הוא ראש כפר עשיר ומכובד כול כך ואם אנשים ידעו ששילמת על הציוד הזה בכסף רב הם בהחלט יעריכו את הציוד הרבה יותר, יקנאו אפילו בראש הכפר המוצלח שלהם שמנהיג את הכפר עם הציוד הטוב ביותר. ואנשי הכפר ירגישו מוגנים יותר ויודו לך. לא כן?" ראש הכפר חשב מעט. ואמר "האם נוכל לסגור את העסקה על 21 מטבעות זהב ושלושה מטבעות ברזל?" "איננו נרד מ 32 מטבעות זהב ושתי מטבעות ברזל" ראש הכפר הסתכל על הנער במבט מופתע ומזלזל ולאחר כמה שניות של מחשבה ענה בקול עצבני "העסקה סגורה אם אני אקבל את הציוד במשך החמישה חודשים הקרובים" ארגיריס שלח ידו ללחיצת יד כשאנירין לאחר היסוס קל לחץ ידו של הנפח הצעיר ואף שלח חיוך חטוף.

עברו כבר שלושה חודשים של עבודה נמרצת. פטישים וכלי עבודה ניטרו באוויר מיד ליד והקול המתכתי חזר להישמע שוב ושוב. "לך תנוח מעט, כבר מעל ליממה שלמה שלא עצמת עין" אמר האב המודאג לבנו. ארגיריס היסס מעט ואז שלח אל אביו את הפטיש "תודה אבא. אני אתפוס מנוחה קלה ואחר כך אשוב לעבודה" האב חייך והבן הפיל את גופו המותש על מזרון שהיה מונח בנפחייה למקרים מסוג זה. לא עברה דקה כשהבן שקע בחלומו...

היה חושך מוחלט, לארגיריס לא היה שמץ של מושג איפה הוא נמצא. הוא שמע רק לחשושים בשפה מוזרה. שפה שהוא לא הכיר. לחשושים בכול רך ומאיים יחדיו. "סימבל, רמיני הונטאצאת', סוימאל ג'נקאי. טוקלין אינבליו" אלו היו המילים ששמע. הסדר השתנה מדי פעם אך לאחר כמה דקות הוא יכול היה להבחין שאלו המילים החוזרות שוב ושוב. הקולות חזרו שוב ושוב. וכעבור דקה הם נפסקו בפתאומיות והייתה דממה. לפתע הופיע מנגד לעיניו של ארגיריס ובסמוך לכול החשיכה, ברק אחד, עצום בגודלו. נראה היה כי האלים עצמם הורידו את הברק, כשהברק הכה בארץ בעוז כה רב ובכוח כול כך מאיים. הוא הרגיש בפיצוץ גדול אך הוא לא נפגע. ולאחר הברק שוב היה החדר חשוך כמו חור שחור. זו הייתה הדקה הארוכה שאי פעם עברה על ארגיריס, היא הרגישה כמו נצח. כשלפתע החלו דפיקות חלשות, הוא זיהה את הדפיקות. היו אלה דפיקות מתכת. הן הכו שוב ושוב. אך הן היו דפיקות חלשות ומרוחקות. כשבבת אחת מכה כבירה של פטיש, חזקה כול כך שכמעט החרישה את ארגיריס הכתה ונשמע בקול מפחיד ומאיים, קול קר ואפל "ארגיריס!!" והנפח הצעיר קם בבת אחת מהמיטה כשאביו רוכן מעליו "ארגיריס" היה זה אותו קול אפל ומסתורי וארגיריס ניטר על רגליו בבהלה. הוא שמע מפיו של אביו את אותו קול מאיים "ארגיריס, אתה בסדר? דיברת בשנתך. והבט בעצמך. אתה כולך מזיע. האם היה לך חלום רע?" ארגיריס לא יכול היה לדבר. השמש זרחה מבעד לחלון והחרב המוזהבת הייתה כמעט ומוכנה. ארגיריס לא האמין כי זה היה חלום. הוא לא ידע מה בדיוק קרה לו. "ארגיריס. תענה לי" ארגיריס לא יכול היה לפצות פה. הוא רק סקר את החדר בעיניים גדולות ומבועתות.

הזוג לא הזכיר שוב פעם את המאורע בכול החודש שעבר. והם המשיכו לעבוד. אף על פי שהעבודה המשיכה בשתיקה מעיקה, האווירה הייתה קרה כקרח ואיש לא פצה פיו מעבר להכרחי. העבודה התקיימה כמצופה והכול היה מוכן בבוא המועד. האב החליט להישאר בבית ונתן לארגיריס את האישור ללכת אל אנירין לבד. הפגישה הייתה מהירה, ארגיריס אסף את התשלום. והשאיר לראש הכפר את הציוד המוזהב. ארגיריס שב הביתה ולא החליף מילה עם אביו. רק הושיט לו 16 מטבעות זהב ומטבע ברזל, החלק של אביו מהתשלום. ארגיריס צעד בצעדים שקטים לחדרו ונשכב על המיטה. הוא עצם את עיניו כשהחשיכה נפלה על עיניו.

ארגיריס הילך ב"להט המתכת", במבט ראשון נדמה היה כי הנפחייה נראית כאתמול ושלשום. אך לאחר סקירה מהירה הוא נוכח בשינוי. לולא היה מעביר את רוב חייו במקום הזה כנראה שהוא אפילו לא היה שם לב אך מכיוון שהיה זה כבית שני עבורו הוא הבחין שהמקום גדול יותר. כן, הוא הורחב, בנוסף נראה כי הכלי עבודה משוכללים ורבים יותר. בנוסף הופיע דלת שלא הייתה מוכרת לארגיריס. הוא צעד לכיוון אותה הדלת. הוא לא ראה אותה קודם. הדלת הייתה מעץ ועליה גולף בכישרון רב איור של מגן וחרב, זה לצד זה. מסביב למגן והחרב היה עיגול שגולף. האיור כולו היה במרכז הדלת. בחלק העליון של הדלת היה חלון קטן. אך החלון היה גבוה וארגיריס היה צריך לקפוץ כדי להגיע אליו. הידית גולפה גם היא מעץ ומאיין חרב עץ קטנטנה שיפדה אותה, חרב שיכלה להיכנס בדיוק בין האצבעות כשפותחים את הדלת. לא היה על הדלת כול מנעול. ארגיריס העביר את האצבעות על הידית ולאחר מחשבה מעטה הוא פתח את הדלת. פתיחת הדלת חשפה חדר קטן שבמרכזו שולחן מעוצב יפה וכיסא מאחוריו. ארגיריס צעד בחדר, ליד השולחן היה ארון. הארון היה נעול בידי מנעול. כשארגיריס הגיע לצידו השני של השולחן הוא גילה כמה מגירות בתוך השולחן. הוא פתח את המגירה העליונה וראה בפנים המון ניירות קלף שעליהם הופיעו מיני סימנים מוזרים. הוא חשב שהוא זיהה חלק מהסימנים. אם ראשו לא תעתע בו על הקלף היה כתוב בגמדית, הוא לא ידע לקרוא גמדית אך ידע לזהות את האלף-בית. הוא סגר את המגירה ופתח מגירה נוספת, במגירה הזו היו ניירות קלף שעליהם היה כתוב בסחר. הוא יכול היה לקרוא את הכתוב. הוא פתח את המגירה השלישית כשבתוך המגירה הייתה מראה. הוא הביט במראה וראה כי משהו השתנה בגופו. הוא היה שלד, עם חשיפת השלד הוא התחיל לשמוע קולות התנגשות מתכת חזקים. הוא שלח צרחה לאוויר ולפתע הוא הופיע בחדר חשוך, הוא שכב על המיטה שלו. הוא הזיע כולו וסקר באימה את החדר, מתפלל שדבר לא השתנה. החדר היה כפי שעזב אותו. הוא נאנח עמוקות וסקר את החדר שנית ליתר בטחון...

בצהרי אותו יום ארגיריס העלה בזיכרונו את החלום, ועם זאת העלה גם את החלום שחלם חודשיים לפני כן, על הברק. הוא היה סבור כי ישנו קשר חבוי בין הדברים אך עדיין לא הצליח לפענח מהו בדיוק אותו קשר. ארגיריס יצא מהבית והחל מתהלך לכיוון הפונדק החביב עליו. הדרך הייתה קצרה אך העלתה בו מחשבות רבות. הוא היה מוטרד מהחלומות אם כי במהלך מחשבותיו הוא לפתע נזכר כי הוא סיים במלאכת הבנייה הקשה של הציוד המוזהב וחיוך עלה על פניו. הוא ידע כי כעת יהיה לו זמן להתחיל במה שהמתין עבורו חיים שלמים. יהיה לו זמן לבנות את הנשק המושלם. הוא החליט כי ברגע שישוב מארוחת הצהריים הוא יחל במלאכה.

כבר באותו הערב חזרו לכפר קולות המתכת הרגילים. באותו הערב, גוש המתכת הגדול עוד לא ידע את רמת החשיבות שלו. הוא עוד לא ידע מאומה על כול משמעותי הוא יהיה בעתיד. הוא עדיין לא ידע, כי הנשק הזה ישנה את פני ההיסטוריה של אותו הכפר. הלהבות שאחזו באותו גוש מתכת באותו ערב החלו במלאכה הכבירה, החלו בהכנת הנשק המושלם. הם עיצבו כעת את יצירת האומנות הכה עצומה. החומרים נבחרו בפקידה, כול חומר יעבור עשרות בדיקות לפני שירכיב את החרב. ועשרות חרבות יושלכו אל פח האשפה לפני שהחרב תגיע לשלמות אך זו הייתה תחילתה של דרך ארוכה ומשמעותית.

הלילה ההוא לא גרר עימו שינה, גם ארגיריס עצמו לא ידע אם הוא לא הולך לישון בגלל הפחד מחלום בלהות נוסף, או מהלהט שהציף אותו להמשיך במלאכת החרב. כך היה מספר ימים שבהם הוא השקיע את כול כולו בחרב המושלמת, ביצירת המופת. הוא כבר ידע בדמיונו כיצד היא תראה כבר מלפני שהחל פוצה פיו. אף אל פי שלא היה מודה בכך הוא חיכה שאביו יבוא לראות כיצד הוא עמל על החרב. את לבו שלו עצמו הוא הכניס אל תוך החרב הבוהקת. היו אלה ארבע ימים מייגעים לאחר אותו ערב שבו הוא הרשה לעצמו לשוב לישון. הוא נרדם עוד לפני שהספיק לנקות את עצמו.

ארגיריס עמד בשער הכפר המעוטר. החרב המושלמת קיפצה בידו, והשריון הכביד על גופו. הוא צעד אל תוך הכפר כאשר גאווה ממלאת את גופו. הוא צעד באיטיות, צעד אחר צעד כשקול מגפיו רועד על פני השטח. הוא התקדם קדימה כשבהבזק של אור הכול השתנה. הוא עמד באותו מקום, משהו בתוכו ידע את זה אך הכפר כולו היה הרוס, שאגות קרב נשמעו מכול עבר. החרב המושלמת כעת הייתה נעוצה בגופו המשוריין של שומר חסר מזל. קולו ניתוץ והרג נשמעו בקולניות. ארגיריס שלף בזריזות את החרב והמשיך בקרב, מבלי כול ידיעה מדוע, או למה כול זה קורה. אך משהו אחז בו והפציר בו להמשיך. ודקירה אחר דקירה, שיסוף אחר שיסוף הוא חזה בחרב החלומית גוזלת חיים מבלי מאמץ. היא הייתה כול כך קלה, כול כך נוחה לשימוש, כול כך חדה. כול כך... כול כך מושלמת. אך לפני שהספיק לעלות עוד מחשבה נוספת הבזק אור מהיר חתך שוב את מוחו וגופו, הפעם הוא קם מיוזע כולו על רצפת הנפחייה. החלום הזה מסיבה שאינה נראית לעין סגר לו מעגלים רבים. הוא הרגיש שלא יהיו עוד חלומות כאלה. הוא הרגיש ששלושת החלומות האלו הם היו סיום של משהו אחד, והתחלה של משהו גדול הרבה יותר. הנפח צעיר חזר למלאכתו עם חיוך על פניו...

הסיפור השני הוא שונה לחלוטין. ז'אנר כתיבה אחר לגמרי. לסיפור המלא עדיין אין שם. אבל יש שם לפרק.

פרק א' – הצוללת הצהובה

קולות הבס הדהדו ברחבי האולם ונגינת הגיטרה הטריפה את חושיהם של הקהל הנרגש. הבטתי בגאווה בקהל, אחר כך העפתי מבט לעבר דורון שקפץ במרץ על הבמה עם המיקרופון בידו, מוטרף כולו מהסולו המדהים של ג'ימי.התופים רעדו עם כול מכה ששלחתי אליהם כרעם מהדהד במהלך סופה. מבעד לתופים שהקיפו אותי הבטתי אל הקהל, מזיע כולי. ההופעה תוכננה לשישה שירים. אבל דורון בסוף החליט להכניס את השיר השביעי הזה באופן ספונטאני, הרגש הזה של ההתמכרות קפץ בין כולם, ההתמכרות להופעה, ההתמכרות לקהל, לכול התחושות שעברו יחד עם זה.

 אדריאן פסק מההד באנגינג שהתחיל עוד בהתחלת השיר הראשון, כעת שערו הארוך היה פזור על פניו באופן חסר סדר באופן בולט. הגיע התור שלי ופתחתי בסולו תופים היסטרי, הקהל היה כולו באקסטאזה אחת מטורפת. נראה היה כי הסולו שלי נמשך לא יותר משני רגעים והוא נגמר. דורון המשיך בשאגות הגראולינג שלו מספר שניות ולאחר מכן השיר נגמר בחבטה אגרסיבית על המצילה.

הפלאפון העיר אותי עם שיר של מטאליקה. קמתי בחוסר חשק ובזעם, גררתי את עצמי מחדר לחדר עם התארגנויות הבוקר המתישות. ישבתי בשולחן האוכל, קערת דגנים הייתה מולי והכף הייתה בפי, לא היה לי כוח אפילו להחזיר אותה לקערה ולהמשיך לאכול, הייתי מותש. אחרי מאמצים רבים סיימתי להתארגן והצלחתי להגיע לרחוב ולהתחיל ללכת לכיוון האוטובוס. כמובן שעד שהגעתי לתחנה כבר ממזמן האוטובוס עזב. לא הייתה בי טיפה של מוטיבציה להתחיל לחפש דרך להגיע לבית ספר. העדפתי לחזור לישון. גררתי את עצמי בעייפות לעבר גן המשחקים הקרוב ושם נשכבתי על הדשא ולקחתי לעצמי מספר דקות של מנוחה.

מספר ילדים קטנים צעקו בהנאה כשהם התגלשו המגלשה הטיפשית בגן המשחקים והעירו אותי. קמתי והסתכלתי בשעון, השעה הייתה 15:07, התמתחתי מעט וקמתי על רגלי. הילדים הקטנים הביטו בי באימה. הם התרחקו מעט ועברו למגלשה הרחוקה יותר ממני ושמרו על שקט, הם התלחששו בינם לבין עצמם. קמתי ועזבתי את המקום. שמחתי שהילדים האלה פחדו ממני. זה נתן לי הרגשה טובה, מאיין חזות קשוחה או אפלה שאהבתי להחזיק, היא הקנתה לי בטחון עצמי עצום, אולי אפילו מופרז אפשר להגיד.

אחר הצהריים רק עברו בציפייה לערב. הייתי הראשון להגיע למרתף, הגעתי ברבע לעשר והתחלתי לתופף במרץ עד שדורון, ג'ימי, אדריאן וחורף יגיעו. התחלתי לתופף את Enter sandman ולאחר כמה דקות דלת המרתף נפתחה. חדלתי מהנגינה וקמתי לקבל את פניהם של שאר חברי הלהקה. אולם לא היו אלה חברי ללהקה. היו אלה שי, רון, יואב ודניאל. הם היו האנשים האחרונים שרציתי לפגוש עכשיו אחרי אחמדניג'אד, נשיא איראן. נדחפתי ע"י שי. מנהיגם של חבורת הערסים המפגרים הללו. הדבר שהכי ייחלתי לו עכשיו היה שהחברים יגיעו. הייתי גבוה וחזק יותר מהם וידעתי שאני יוכל לנצח כול אחד מהם לבד. אבל ידעתי טוב מאוד שנגד ארבעתם יחד אין לי סיכוי, אך כמובן שלא נתתי להם לראות זאת.

 "מה קורה?" שי שאל לקול צחוקם של חבריו. "לך מכאן" אמרתי לו ודחפתי אותו חזרה. הוא הביט בי בזעם "למה אתה משתמש ישר באלימות?" שאל דניאל והם צחקו שוב. חטפתי בעיטה ברגל משי וכתגובה שלחתי אגרוף שהתרסק בתוך הפרצוף שלו, שי התחיל לדמם מהאף והוא וחבריו עכשיו עברו לארשת רצינית יותר. כול מה שראיתי היה ידיים ורגליים מתנופפות לכול עבר, הרגשתי את המכות בצלעות, בחזה ובכול מקום בגוף. הרגשתי שאני מדמם. ניסיתי להשיב מלחמה אבל זה היה אבוד.

בעשר ורבע הגיע דורון, הוא מצא אותי על הרצפה, פצוע וחבול. הוא מהר עזר לי לקום ולשבת על הכיסא "מה קרה?" כאבו לי יותר המכות שחטף האגו שלי מאשר המכות שהביאו לי הערסים. הייתי מושפל כול כך. לא השבתי. לא העזתי. דורון כנראה הבין, הוא יצא מהמקלט ולאחר כמה דקות חזר עם כוס מים. הוא הושיט לי את כוס המים ולא דיבר. אחרי כמה דקות הגיעו גם ג'ימי, אדריאן וחורף. לא דיברנו האירוע בחזרה, והחזרה בכלל הייתה דפוקה. כולם פקששו ולא יצא שום דבר כמו שצריך.

בסיום החזרה נשארתי רק עם חורף במרתף, הוא ישב על הכיסא השבור וביד שלו הייתה הגיטרה השחורה והמבריקה שלו. הוא אלתר קטע כלשהו, אני ישבתי בתוך המערכת תופים. היה זה המקום שבו הרגשתי הכי בטוח. על הכיסא, כשמקיפות אותי מגוון מצילות ותופים אחרים, ומגוננים עלי. שנינו שתקנו.

אחרי כמה דקות מביכות של שתיקה היה זה חורף ששבר את הקרח "יש לך יומולדת שבוע הבא. לא?" הוא שאל והתחיל לנגן שירים קלאסיים של ה Beatles. הנהנתי בחיוב והתחלתי ללוות אותו על התופים. ניגנו את something. "ומה אתה מתכוון לעשות ביומולדת?" הוא שאל "ההורים שלי יוצאים מהבית. אני יביא את כול החברים לבית שלי, תביא בירה" עניתי, בינינו לחורף היה הכי קל להשיג בירה. הוא יכול היה פשוט לקחת אותה מהמקרר של ההורים ההיפים שלו. בין כה וכה לא היה להם אכפת שהוא ישתה. מצד שני גם לא היה להם אכפת שהוא יעשן סמים, בדיחות רבות רצו על ההורים ההיפים שלו בהתחלה. אם כי הסיפור עבר כבר עם הזמן "אין בעיה" הוא השיב ולאחר מכן פסק מלנגן.

"יאללה, משעמם פה. אתה בא נצא לאיפה שהוא?" הוא שאל בזמן שארז את הגיטרה שלו. הנהנתי לחיוב וקמתי. ניגשתי לארון וזרקתי לתוכו את התופים. לאחר מכן טרקתי אותו וחיכיתי לחורף שיסיים לארוז את הגיטרה. כשהוא סיים הוא הניח אותה על גבו ויצא מהמרתף כשאני אחריו.

חורף היה מעט גבוה ממני והיה לו שער שטני ארוך. הוא וג'ימי היו הגיטריסטים של הלהקה. הוא נקרא בשמו מפני שהוריו ההיפים הולידו אותו בחורף. הוא היה המבוגר ביותר בלהקה ואילו אני הייתי הצעיר ביותר. הוא היה כבר בן 17 מלפני חודש ואילו לי הייתה יומולדת 16 עוד שבועיים. עלינו על האופנוע השחור והמרשים של חורף. אבא שלו קנה לו אותו ליומולדת. הוא מסר לי קסדה אחת, שמתי אותה עלי ועליתי על האופנוע. חורף התניע ונסע, הוא היה על 120 קמ"ש.

"לאן נלך?" הוא צעק כשקולו חותך את האוויר "יש היום משהו מעניין בצוללת הצהובה?" השבתי בצעקה "מייד נגלה!" הוא נסע לעבר מועדון הצוללת הצהובה, מועדון שלאחרונה התחיל לארח בתוכו הרבה להקות מטאל.

כבר כאשר התקרבנו לאזור שמענו את התופים והצעקות. פנינו לעבר הסלקטור, חורף הכיר את המאבטח הזה והיה איתו בקשרים טובים "מה קורה?" צעק חורף לעבר המאבטח בעודו מנסה להתגבר בקולו על המוזיקה מבפנים "סבבה. אתם רוצים להיכנס?" השיב המאבטח, צועק גם הוא. "כן!" צעק חורף "אחלה. זה 40 ₪" השיב המאבטח. חורף הוציא 80 ₪ וטחב לידו של המאבטח, לאחר מכן הוא סימן לי לבוא אחריו ונכנסנו. לא הכרתי את הלהקה שהופיעה, אבל נשמע היה כאילו היא ממש טובה. היה להם גיטריסט, מתופף, בסיסט, סולן ועוד בחור מוזר שניגן על משהו דמוי כינור. זרמנו בין קבוצת הקהל המטורפת לעבר הבאר.

כשלבסוף הגענו והתיישבנו, אז חורף שהיה מבוגר לגילו פנה אל הברמן "היי! תביא לי 2 בירות!" הברמן הנהן לחיוב ושלף 2 בקבוקי בירות שהיו מתחת לדלפק, הוא הושיט אותן לחורף ופנה אל הלקוחות הבאים. חורף הושיט לי בקבוק אחד, חטפתי אותו במהירות ופתחתי אותו. לגמתי לגימה מהבירה ופניתי אל הלהקה שוב. הם היו נראים מעט צעירים יותר ממנו. אם כי הסולן היה בבירור מבוגר יותר ממנו. "תקשיב, יש לנו כאן הופעה ביום חמישי" חורף אמר, השתעלתי מעט ואז הבטתי בו "כאן?" שאלתי "לא ממש כאן, על הבמה" הוא אמר בציניות, הבטתי בכעס מצד אחד, עם שמחה מצד שני. התעצבנתי שהוא לא טרח לספר לנו קודם, מצד שני שמחתי שהוא השיג לנו הופעה במקום כזה.

הייתה זו עליית מדרגה, לפני כן הופענו ב"פרגוד", מקום נוראי ונידח. עדיין לא יצאנו מירושלים, העדפנו להישאר באזור המגורים לפני שאנחנו יוצאים לשאר הארץ. היו לנו כ- 15 מעריצים קבועים שהגיעו איתנו לכול הופעה, ועוד איזה 75 שהיו באים מדי פעם, ההודעה של חורף הייתה מפתיעה למדי שכן קהל המעריצים שלנו התאים כדי למלא במקרה הטוב ביותר חצי מהאולם. אך לא נתתי לזה להפריע לי באותו הרגע.

חורף קם והורה לי לבוא אחריו. הוא נדחף בין הקהל ועברתי בשביל שהוא פילס לי בין כול האנשים. הוא עשה את דרכו עד אשר הגיע למרכז האולם ששם הוא התחיל להתפרע באופן שהיה אופייני לו. חייכתי לעצמי ולאחר מספר שניות הצטרפתי אליו.

"1... 2... 2... 1..." דורון קרא במיקרופון כשחורף ניתק את הגיטרה מהמגבר בכדי לא להפריע לבדיקות הסאונד של דורון וניגן לעצמו מנגינות שרק הוא יכול היה לשמוע. "6... 6... 6..." דורון המשיך עם בדיקות הסאונד. הגיטרה הלבנה לחלוטין של ג'ימי נחה על הסטנד כשג'ימי שוחח עם המנהל על הא ועל דה. אדריאן ניסה באופן נואש לעשות ג'אגלינג עם מספר כדורים שאסף ברחוב. הבס שלו הונחה גם היא על הסטנד שלה. התחלתי להתאמן על השירים שלנו, תופפתי לעצמי מקצבים כשעצרתי את המקל במרחק של מילימטר לפני שהוא פגע בתוף עצמו, בכדי לא להפריע לבדיקות הסאונד, עצמתי את עיני כדי לדמיין בראש איך נשמע התיפוף שלי.

דורון לבסוף סיים את בדיקות הסאונד שלו וחורף חיבר את הגיטרה שלו למגבר. עצרתי את הנגינה המדומה שלי בשביל להקשיב לנגינה של חורף. חורף התחיל לנגן סולמות על הגיטרה השחורה והיפיפייה שלו. האדם שישב מעבר למערכת ההגברה צעק לחורף פקודות. דבר שנראה היה כי מרתיח את חורף לחלוטין. חורף שנא כול כך לקבל פקודות, יותר מכול דבר אחר. אני עברתי לשבת ליד אדריאן שבזמן הזה כבר נטש את ניסיונותיו הנואשים להצליח בתחום הג'אגלינג והתיישב עם הבס שלו "מה קורה?" פתחתי בשיחה עם אדריאן "סבבה, איתך?" הוא השיב במלמול בזמן שסקר את הבס שלו מלמעלה למטה, כאילו שהוא בחיים לא ראה אותה לפני כן. הוא נראה היה כאילו הופנט לגיטרה, האישונים שלו היו רחבים למדי. שערו היה מתולתל וארוך. וויתרתי על השיחה ופניתי אל הבר שכבר אויש ע"י אחד הברמנים.

מספר דקות לאחר שסיימנו את בדיקות הסאונד הגיעו חמישה עשר המעריצים הראשונים שלנו. קיבלנו את פניהם על כמה בקבוקי בירה שהברמן הביא לנו כנגד החוק, לא שזה שינה למישהו. אחרי המעריצים הראשונים הגיעו עוד רבים אחרים אחריהם. כשהתחילו כבר להגיע הרבה מעריצים התנדפנו מהמקום ועברנו לחדר האמנים. שם נחנו משהו כמו חצי שעה, נחנו לקראת ההופעה, כול אחד ניסה לתפוס תנומה קלה. אם כי היחידי שבאמת הצליח להירדם היה אדריאן. אשר דקה לפני העלייה לבמה העיר אותו חורף בחבטה חזקה בראש. התארגנו מהר ועלינו לבמה. הקהל הריע בקול רם ובהיסטריה. דורון עמד ליד הסטנד של המיקרופון. ג'ימי הרים את הגיטרה היפיפייה שלו, שהייתה לבנה כשלג. ואילו בצד השני של הבמה עמד חורף עם הגיטרה שלו, שהייתה שחורה כמו החושך. ליד דורון עמד אדריאן עם הבס הצבעונית שלו, שבתוכה הכילה את כול הצבעים שהיו קיימים ברחבי היקום, הוא עיצב אותה לבדו. הבטתי על כולם בין כול התופים שהגנו עלי. חייכתי והרמתי את מקלות התופים לספירה "one, two, three, four!" וההופעה התחילה.