היא מתהפכת במיטתה כשהצינה חודרת בעצמותיה.
דמעותיה יבשו, אך ישנם שבילים נקיים על לחייה מלאות הרפש.
היא קמה, והמיטה חורקת קלות.
לרגע היא עומדת דומם, דרוכה לכל רחש, לוודא שלא שמעוה, ואחר רווחת.
היא סובבת בחדרי ביתה, שכה שוקקי חיים במהלך היום, וכעת כה חשוכים, דוממים, כנמים את שנתם.
היא מחליטה את החלטתה.
תולשת דף ממחברתה, וקול עטה חורק על הנייר באפילה.
בראש העמוד- צוואה.
אחר- אל תחושו את עצמכם כאשמים, לא היה עולה ביידכם לעצרני גם לו הייתם רוצים.
חותמת ב- ממני.
היא מניחה אותו על כן הפסנתר, מוודאת שהנהו בולט לעין.
פותחת את הדלת בדומיה.
מביטה סביב אל המקום שפעם כה אהבה, שפעם יכלה לקרוא לו ביתה, ונפרדת ממנו לעולמים.
חלל נוסף נוצר בלבה מלא השכול.
היא סוגרת את הדלת בעדינות, ולרגע נותרת במקומה חפויית ראש, אך מתאוששת.
היא פוסעת במורד המדרגות, וצעדיה מהדהדים בחלל החשוך.
כשיוצאת, מקדמה האוויר הקר של הלילה.
היא נרעדת קלות.
מושכת את שרווליה מטה, ומתכנסת בתוך עצמה.
היא צועדת לקראת שומקום, לאן שרגליה נושאות אותה, ללא שמץ של מושג לאן מועדות פניה המיוסרות.
צעדיה הרכים, השקטים, עד מהרה הופכים לריצה פרועה, חסרת מעצורים.
אחר היא מקרטעת ומועדת.
היא מקפלת מעלה את מכנסיה, ובוחנת את ברכיה החבולות.
היא נושכת את שפתיה כאשר אצבעה העדינה מרפרפת קלות על פני החבורה.
הכאב.
חוזר.
היא נעמדת על רגליה.
מנערת את בגדיה מהעפר שדבק בהם.
האבק.
הלכלוך.
הזוהמה.
פניה המטונפות עוטות לרגע עווית כאב כשהיא נזכרת.
בהבזקים של אור וצבע.
היא משפילה את ראשה.
היא מעבירה את ידה על מצחה, כמוחה את הזכרונות מתודעתה.
היא שבה למציאות.
לחושך, לקור, לבדידות.
היא זוקפת את ראשה, כנכונה לשאת בעול.
שערה מתנופף לצידי פניה כשהיא שבה לצעוד.
הרוח נושבת בעיניה, ומעלה בהן דמעות.
והן זולגות.
מטה-מטה, במורד לחייה.
היא נעצרת.
עוצמת את עיניה, מתענגת על תחושת הרטיבות בלחייה.
כשפוקחת אותן ריסיה כבדים, והדמעות מתנוצצות עליהם.
האור מפנסי הרחוב מתנוצץ ומשתקף בהם.
תוספת עכשווית:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkypunky