אנחנו הילדים של לימור

שנת אלפיים - ושלוש

ורונית המנכ"לית הראשונה שבפסח

שותה רק תירוש

חשבתי על זה שעידן לימור לבנת כשרת החינוך נגמר, ומי שיבוא אחרינו כבר ייאלץ להתמודד עם שרת חינוך חדשה, שאי אפשר לרדת על התסרוקת שלה בכל פעם שמשרד החינוך מתסכל. אח, היו זמנים...

(מה שכן, משרד החינוך ימשיך לתסכל כמיטב המסורת, ד'אטס פור שור)

הבטחתם בגרות...

אם אתם זוכרים, ואני אבין אם לא, לפני מלא מלא מלא זמן סיפרתי לכם שעבדתי באיזה גן. ואז זרקתי אותם ברגישות בטענה שזה לא הם, כמובן, זו אני (כלומר, התפטרתי). אני מבחינתי חשבתי שבזה נגמר הסיפור (בלי רגשות טינה), אבל שכחתי שהחלק החשוב עוד לפניי – התשלום, שידוע גם כמאני מאני מאני.

עד ה10 בדצמבר חיכיתי לי בעליצות שתיכנס המשכורת הקטנטנה לחשבון ויהיה אפשר לקנות איזו בזוקה או שתיים. חיכיתי, חיכיתי, ציפיתי, ציפיתי. חיכיתי אפילו עוד כמה ימים כי ה10 יצא ביום שבת, ושבת כידוע שבת מנוחה (מי אוהב את השבת? אמא, ואבא! מי אוהב את השבת, סבא, וסבתא!). ומי לא בא? מיכאל, הבן זונה הקטן הזה, שהיה צריך להיכנס לי לחשבון.

אמא, עושקים אותי!!

אז באמת, התגובה הראשונית שלי הייתה בכי וצעקות "הוא לקח ליייי! הוא הבטיח שיביא לי גם והוא לא נותן לי....!!! אאאאאייייי! אבל בא לי את הכסף..... איייי "

וכו'.  אבל אז נזכרתי שאני בן אדם בוגר. הלכתי לישון וקיוויתי שהמשכורת תיכנס בבוקר.

שום דבר לא קרה. לא נותרה ברירה, אז בצעד מלא עוז עשיתי את הבלתי יאומן והתקשרתי למשרד של הגנים.

"גנים דמוקרטיים, שלום"

"שלום. מ' נמצאת?"

"לא."

"עם מי אני מדברת?"

"י'."

"הממ. טוב. אני עבדתי אצלכם עד לפני חודש בערך, ורציתי לברר למה עדיין לא קיבלתי את המשכורת."

"מה שמך?"

"בועית."

"לא זכורה לי אף בועית... "

"זה בסדר, גם אני לא מכירה אותך."

"אז את אומרת שלא קיבלת משכורת? את בטוחה שעבדת פה?"

"כן. את יכולה לשאול את ע' (בועית מוצאת לבסוף את השם של המנהלת בפלאפון שלה)."

"טוב, אני אברר את זה ואחזור אלייך. מה הטלפון שלך?"

טוב. אז חכיתי, חכיתי, ציפיתי  ציפתי. ומי לא בא? מיכאל, הבן זונה הקטן הזה שהיה צריך לצלצל אליי לפלאפון. צלצלתי שוב.

"גנים דמוקרטים, שלום"

"מי זו, מ'?"

"לא, זאת י'."

"שלום, מדברת בועית, אני דיברתי איתך אתמול לגבי זה שלא קיבלתי משכורת – "

"אה, נכון. אנחנו נכין לך את זה ונתקשר להודיע לך לבוא לקחת את הצ'ק כשזה יהיה מוכן."

טוב. חיכיתי, חיכיתי, וכו' וכו', ומי לא בא? נכון. שוב חלפה לה שבת מנוחה, והפלאפון היקר והחמוד שלי עדיין לא מקבל שיחה מהגנים. ובכן, לא נותר לי אלא לנקוט בצעדים קיצוניים. התקשרתי שוב.

"גנים דמוקרטיים, שלום"

"מי זו, י'?"

"לא, זאת מ'."

"מדברת בועית, אני עבדתי אצלכם עד לפני חודש בערך ועדיין לא קיבלתי משכורת."

"לא זכורה לי אף בועית... כמה זמן עבדת פה?"

"חודש בערך."

"מממ... אז כן, היית צריכה כבר לקבל משכורת." (וואלה?? מה את אומרת!)

"כן, אני יודעת."

"אני אברר את זה ואחזור אלייך."

"לא, העניין הוא שדיברתי כבר עם י' על זה, היא בררה ואמרה שאתם תכינו את זה ותודיעו לי לבוא לקחת, רק שלא התקשרתם..."

"תראי, אין לי מה לעשות חוץ מלברר את העניין. מה הפלאפון שלך?"

בן זונה המיכאל הזה, אני אומרת לכם.

החלטתי לעשות את הבלתי יעשה ולהתקשר ישירות לע', הבוסית הגדולה, מנהלת הגנים, וזו שטבעה אצלי לראשונה את המונח "נערה".

ע' התנצלה קשות, אמרה שמפני שהפסקתי לעבוד שם אז הדף עם הפרטים שלי כנראה "עבר לתיקייה אחרת" (ידעתי, ידעתי שהם נוטרים לי טינה על שזרקתי אותם ככה). היא התנצלה שוב וביקשה שאשלח בפקס את רישום שעות העבודה שלי כדי לקצר תהליכים, כי הדף הקודם, כזכור, עבר תיקייה.

נשמע בסדר. הבעיה רק שעשיתי את השיחה הזאת מהפלאפון של אבא שלי.

(אוי, אוי, הטעות...)

תוך שעה בישר לי אבא שהכל מסודר, ושאני יכולה לבוא מתי שאני רוצה היום לקחת את הצ'ק שלי.  

(נו, מי אמר שאני לא יכולה לפתור בעיות כמו אדם בוגר).

נו, טוב.

שנה מעולה לכולכם,

תזכו למצוות,

ד"ש למיכאל,

בו.

נ.ב. פרידה קאלו סקסית!