כן, יש לי את מחלת הנשיקה, מה שבוודאי קופץ לחיילים שביניכם מול העיניים בתור המון המון גימלים.
אז יש לי גימלים. כבר שבועיים כמעט שאני בגימלים.
אני לא אשקר, זה כיף ונחמד אבל בבסיס יש בכל זאת 3 בנות נחמדות שנטחנות על כל יום שאני בבית.
אסור לי להתאמץ בכלל, אז אני בבית כל היום, כשהשעשוע היחיד שעומד לרשותי הוא וולט דיסני.
הספקתי כבר לראות הרקולס, היפיפיה הנרדמת, חתולים בצמרת ועוד איזה סרט שמתיימר להיות שרק אבל פחות מגניב. או מצחיק.
אני מסרבת לראות במבי כי בפעם היחידה והראשונה שראיתי במבי הייתה בגיל 17 כשכל הסרט רק חיכיתי לרגע ההוא שכולם מדברים עליו, נו, ההוא העצוב שאפילו מחמוד אחמדיניג'אד לא יכל לעצור בו את הדמעות.
אז חיכיתי וחיכיתי והקטע הגיע, והאמא מתה ואני? כלום.
אפילו לא רמז ללחלוחית עדינה בעיניים.
מה זה אומר עליי?
מה זה אומר על הדור שלי?
מה זה אומר על במבי?
לעומת זאת, ב"טרזן" כשג'יין עולה על הסירה הקטנה הזו כדי לחזור לאנגליה ומשאירה (רק לכמה שניות אמנם) את טרזן הפעור, אך המסוקס ועירום להחריד מאחוריה בג'ונגל, שם, כן כן, שם, אני בוכה כמו ילדה קטנה שלוקחים לה את ילקוט ה"דורה" שלה.
אנחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
