ילדים שלושה

ומהרתי לחזור לכאן היום, לא חיכה עבורי דבר וחיכה עבורי כ"כ הרבה והנחתי לספרים בהם אני מוצאת נחמה ולא הכנתי עבורי כוס קפה לעטוף את ידיי ולהרגע, עברתי חדר חדר, נסיתי לעשות סדר, מירקתי את הכריים אספתי את הלכלוך ואת הפירורים ואפילו לא גערתי בהם על הבלגן איימים.

פעם אמר לי איש יקר שאני מסתפקת במעט הזה ושהמעט הזה ניראה לי כ"כ הרבה

אבל המעט הזה שיש בו נשימות קצובות של ילדים שהחיים שלהם זורמים בלי פגע,

הוא זה שעושה אותי בימים בהם הנשימות שלי קשות. דרכם אני מסדרת אותן קצובות.

היה שלב בחיי שלי שהילדות נקטעה לה ואני הלכתי משם, המוזר הוא שכשבגרתי הרגשתי שחלק ממני לא בגר  ונשאר צעיר וחשוף וחסר ביטחון או תמיכה, לא היתה לי ברירה הלכתי מהילדות משום שבזמן ההוא הצורך הקיומי ההשרדות היומיומית היא זו שהחזיקה אותי...הסיבות לכך הן לא משהו שאני יודעת לספר בגלוי,

פעם נסיתי לספר למקום היקר, אבל לא ירדתי לעומק של זה נישארתי על רובד אחד שאותו יכולתי לספר ועליו יכולתי לגלות אותי, אני כל הזמן מנסה לא להכנס בזה...והלא להכנס בזה החזיק אותי 25 שנים זה יחזיק אותי עוד 25 שנים נוספות כניראה :-).

אז רצתי מהעובדה ישר לכאן היום, כאילו ומשהו ילך מכאן ולכן חשוב שאחזור, אני לא יודעת להסביר את זה אבל ישנם ימים שאני רצה ממש ממש רצה על מנת "לשמור" על כל זה...כאילו על חשבון התקופות בהן אני רחוקה במחשבות.

ואז אני מבינה שוב כמו בכל פעם סבוכה שאני זקוקה לאחיזה בכל ההרבה הזה שיש, מבקשת להיות עטופה ומחובקת בהזדקקות של ילדיי שלושה אותי, קשה לי להסביר ואני מנסה לחשוב אולי בכלל זה כך אצל הרוב, אולי זה כך אצל כל ההורים כולם הילדים הם שכבת האחיזה היוצרת את הקרקע.

והתהליך שפעם היה מנוכר הופך ידוע מרגיע ומוכר ואני שוב נעשית מצומצמת מצמצמת את עצמי אל תוך הנשימות הקצובות והקטנות שלהם ובונה לי חומה מתבצרת זו אולי המילה, מתבצרת אל תוך ובתוך נשימות השלושה.