ילדים שלושה

בימים כאלה כשגשום ואפור נורא

ואני מניחה על כולם שמיכה לשינת צהרים נעימה

המשאירה אודם על לחיים אהובות נורא,

אני לא יכולה להפסיק מלחשוב

על הפעמים שהרגשתי רחוקה.

ובימים כאלה כשגשום ואפור נורא

ואני מחממת את החדר לטמפרטורה מתאימה

על מנת שלכולנו ישארו כפות ידיים חמות כמו כאילו ולבשנו כפפות

שאף אחד לא יגע קר חלילה באחר אפילו לא לשניה

אני לא יכולה להפסיק מלחשוב על הדרך שניראתה כלכך לא ברורה.

ובימים כאלה כשגשום ואפור נורא

ונידמה לי שאני נלחמת ברגש מועקה

הצוחק עליי ואומר היית רוצה,

לא עובר עכשיו מכאן,

אני צריך להימצא, אחרת איך תעריכי את מה שיש לך עתה,

אני משתדלת להיות מרשה את הדמעה

לא יודעת אם אני רוצה להחזיק אותה לכודה

בין הריסים השחורים המכסים את האישונים המנסים לא לראות

את מה שאני בימים באפור רואה עוד.

והימים הללו גשומים נורא

ובעוד שעה אני אוספת מפתחות,

נושקת להם ויוצאת לשעות קצרות

מבקשת שלא יפתחו לאיש את הדלתות.

וברקע אני מרגישה נועלת,

עוצרת את הרעש המתבלבל ברעש של שמים,

בעזרת צרור מפתחות שניראה שקוף ונוזל כמו המים

לא ממש אפשר להחזיק אותו בין אצבעות הידיים,

מבקשת להאמין שזה רק הבינתיים.