בא לי לפרוש מהחיים.

מהבצפר מהנגינה מהצבא מחברים.

אני מוצאת את עצמי יושבת בסיטואציות שונות ופשוט לא שמה לב מה הולך סביבי.

לא שומעת את ההרמוניה בין כולנו,

לא מצליחה לבחור אם ללכת ימין או שמאל,

לא מצליחה לכתוב את הפוסט המטופש הזה.

בא לי לשתות מלא. מלא. אבל הכבד כבר חצי גמור.

באלי לעשן מלא. לקחת כל כדור אפשרי. לא להיות כאן.

לעצום עיניים ולשקוע בעולם אחר.

כמה לחץ אפשר לשים על בנאדם..

ובדיוק כשחשבתי שהכל נגמר, עבר, מגיעה שנה חדשה, עם לחצים חדשים, בחינות חדשות, ציפיות חדשות.

נמאס לי להיות הבובה של כולם שמשתמשים בה רק כשהם צריכים.

לנגן מה שאומרים לי לנגן, להופיע כשאומרים לי, להגיע כשאני צריכה.

נמאס לי שמורים שונאים אותי ומתייחסים אלי כמו לזבל, רק כי אני גרועה בלהוציא ציונים טובים ועם הפרעות קשב וריכוז חמורות.

הם.. שכחתי את המילה. לא בפוקוס וזה.

הם רואים אותי ע"פ ציונים, לא ע"פ בנאדם. הבנאדם היחיד בבצפר שמתייחס אלי כמו אל בנאדם, שאומר לי שלום כל יום ושואל לשלומי, שאומר לי כמה אני מיוחדת ומוכשרת, זה האב בית. שמכיר אותי ע"פ מי שאני ולא ע"פ הציונים שלי, אלא ע"פ הכשרונות והיכולות שלי והאופי שלי.

כוסאמאמא של כולם. 

אמן וכולם יחנקו.

באלי להעלם.

לפרוש מהפאקינג עולם הזה. לשקוע בתרדמת.

לקום עוד מיליון שנה, שהכל יעבור ואני אהיה חופשיה.