"אני עייפה. אני פשוט רוצה שיעזבו אותי לבד. שיתנו לי להתבוסס בדכאון של עצמי, ואני לא אדביק אף אחד. משעמם לי. ואני מרגישה שהתקופה הזאת תהיה עוד יותר משעממת. אני לבד ונמאס לי מזה, אבל גם נמאס לי מלחשוב על בנים ועל חברים ומה ומי. אני עייפה מזה כבר. זה רוקן אותי מכל הכוחות שלי. ריקנות, געגוע, זה בא יחד. אני מתגעגעת לנטע. לחיים פעם. אבל אני לא רוצה לחזור לפעם. אני רוצה להתקדם בחיים ואני רוצה שתהיי איתי ותתקדמי איתי, אבל זה לא קורה ורוב הסיכויים שגם לא יקרה. אני מפחדת מהכל. ממה שעומד לבוא, ממי שעומד לבוא. בא לי עכשיו לשמוע מוזיקה ולא לעשות כלום, אולי לאכול קצת או לעשן סיגריה, אבל לא משהו שדורש יותר מדי מאמץ. נראה לי אני מיואשת מהחיים. יכול להיות שזה סתם שיעור אנגלית, אבל אולי גם בכללי. נמאס לי שבנים מתחילים איתי. בנים לא רצויים. ואני לא יודעת אם באלי על מה שמו או לא, מה יקרה, מה קורה. אין לי כוח כבר לחשוב על זה! זה מוציא ממני את כל הכוח והחשק. אם צריך לקרות משהו, אלוהים, תעשה שיקרה, כי זה עוצר לי את החיים וגורם להם להיות יותר משעממים. כלום לא קורה, כלום לא זורם, ודי! כמה אפשר.. אפילו לצעוק בכתב אין לי כוח. אני סוג של לוחשת עכשיו, כמעט ולא שומעים. בקיצור, תביאו לי סיגריה, משו לראות בטלוויזיה, עדיפות להרבה דם, אוכל ומיטה ואני מסודרת. בלי בנים, בלי מחשבות, בלי בצפר, בלי דאגות, בלי אנשים, בלי חברים, לבד. לגמרי. אה ואני רוצה גם בן&ג'ריס. זורם. כוסעמק כמה אפשר לכתוב? איפה הצלצול? איפה ההפסקה? למרות שגם להפסקה אין לי זין לצאת. הכל שמש ואנשים וצריך לזוז ממקום למקום. דכאון הא? בגלל ריטלין? לא נראלי. לקחתי כולה 30 מ"ג. לא משפיע עלי כמעט. לפעמים אני מכחישה דברים שאני יודעת שאני מכחישה אותם. הפסקה."

משהו שכתבתי לפני שנה. שומדבר לא באמת השתנה מאז.

אני עדיין שוכבת מול הטלוויזיה, רואה סדרת זומבים, אוכלת בן&ג'ריס וחסרת כוחות.

נפלא. :)