אני מרגישה שאין משמעות לחיים שלי.

מאז שאני קטנה חשבתי שאני מיוחדת..

שאם אני אקח צ'ופסטיק ואהפוך אותו לשרביט דמבלדור יכנס לבית שלי ויזמין אותי ללמוד עם הארי פוטר.

שאם אני אעצור את הנשימה שלי מספיק זמן מתחת למים אני אהפוך לבת ים.

שאם אני אלך לטייל מספיק ביער אני אמצא פיות.

שמשהו מרגש יקרה לי, לא שגרתי, משהו משמעותי.

והנה עברו שנים ואני עדיין מחכה. 

שום דבר לא קרה, חוץ מהרבה חוויות כואבות שמערערות את הנפש.

אני לא עושה את מה שאני רוצה ואוהבת. במקום זה אני הולכת כל יום לבצפר ומבזבזת שעות שלמות על בהייה באוויר.

נמאס לי להיות שטחית ופסיבית כל כך. אני רוצה שלחיים שלי תהיה משמעות.

ואני צריכה לממש את המשמעות הזאת, בגלל שאני לא יודעת מתי החיים יגמרו.

carpe diem כמו שאומרים?

אז אני לא אומרת שאני צריכה להפסיק ללמוד, בכל זאת ישלי עוד כמה חודשים וסיימתי עם בצפר לנצח.

ואל תחשבו שאני אומרת כן אני אממש את עצמי, אני אפרוש מבצפר ובעצם אשב בבית כל היום על התחת מול הטלוויזיה.

אני לא יכולה לחכות כבר לסיים עם כל המחויבויות שלי ולהתחיל ללמוד לימודים אקדמיים, ולנסוע לתאילנד או לאפריקה.

ועם כל זה, אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי, שכולם כל היום רק מבקרים אותי ובוחנים אותי, שכולם מחליטים החלטות בשבילי.

וחזרנו להתחלה,

אני מרגישה שאין משמעות לחיים שלי.