לא נגמר החודש והוא נפרד ממני.

ועזבו את זה שזו פעם ראשונה שנפרדים ממני, אני יכולה לשים את האגו בצד.

ועזבו את זה שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי עצמי עם בחור, ושנפתחתי, והתחלתי להרגיש אליו משו.

ובטח עזבו את זה שחשבתי שזה ימשך הרבה יותר זמן.

מה שהכי כואב, מה שהכי פוגע, זה שבן אדם ניתק איתי קשר בגלל היותי מי שאני. בגלל שהייתי עצמי.

מסתבר שאני ילדה קטנה מדי בשבילו, ולא בגלל התנהגות, בגלל המצב שלי בחיים.

בגלל שישלי הורים שאומרים לי מתי לחזור, בגלל שאני רק בת 17, בגלל שאין לי ניסיון בהרבה דברים, אז הוא לא רוצה להרגיש שהוא אחראי עליי ו"מקלקל אותי". 

"אבל עם כל זה, אני אשמח להכיר אותך ואני אשמח אם נשאר ידידים"

ידידים בתחת שלי.

ומה שעוד יותר עצוב, זה שלרגע האמנתי לו שנשאר ידידים, ושנכיר טוב יותר ואז בעתיד עוד יקרה בינינו משו. והלכתי אליו לדירה לשחק פלייסטיישן, כי אנחנו בסט באדיז מה לא?

עד לרגע שבו הבנתי שאני הבחורה הכי פתטית בעולם. הרי שום דבר לא הולך להשתנות, אני אשאר בת 17, ועדיין יהיו לי הורים.

אמרתי שלום יפה לשותפים שלו, נשיקה חיבוק, עברתי לידו, אפילו לא הסתכלתי.

אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הייתי גאה בעצמי כמו אתמול.

אני לא הולכת לחכות לו, לא הולכת לצפות שעוד יקרה בינינו משו, הוא עשה את ההחלטה שלו ונפרד ממני.

"אני לא רוצה שתרגישי כאילו ניצלתי אותך" זה לא משנה, זה תמיד ירגיש לי ככה.

ועכשיו מה? יושבת מול המסך וכותבת ל2-3 קוראים הרנדומליים שיש לי.

אני לא במצברוח באסה, כי אני חושבת שזה לטובה בתכלס, אבל עדיין, לא משנה עם מי אני אהיה, איפה אני אסתובב, כמה יצחיקו אותי או על מה אני אחשוב, אני עדיין ארגיש פיזית אבן על הלב.

כלכך תפסתי ממנו, כמישו שיכול להוציא אותי מהחרא ולהכיר לי אנשים חדשים, דברים חדשים, ועובדה שהחודש וחצי שהכרתי אותו היה לי מדהים.

אפשר להגיד שהוא קצת שבר לי הלב.. ואם ככה זה להרגיש משו לבנאדם, אני לא מסתבכת בשיט הזה יותר.