הייתי עכשיו בהופעה של הדג נחש, היה ממש נחמד ספונטני זורם,

עד שאני ונעה התיישבנו וחיכינו למונית שירות.

וכשאני ונעה יושבות לבד, ישר מתחילות השיחות הדכאוניות.

החיים שלי סופר קשים לי עכשיו.

אם יש מד כוח, אז הוא מרוקן לחלוטין אצלי.

אני מתחרטת שניגשתי לקרן שרת. זה הרס לי את השנה.

למה ההורים שלי בחיים לא הסכימו לי להפסיק לנגן ולאחים שלי כל דבר שהם לא אהבו ישר הסכימו להם להפסיק?

שאלתי את אבא, הוא בעצמו לא ידע מה לענות לי.

אני לא מסוגלת להתמודד עם התקופה הזאת.

יותר מדי בגרויות ומתכונות.

אני לא תלמידה כלכך טובה, ולא מבינה למה מצפים ממני להגיע לציונים גבוהים כשכל שבוע ישלי מתכונת או בגרות במקצוע אחר.

אני משתגעת מזה שאני חייבת לעשות דברים, שאין לי שום דרך יציאה.

אני נחנקת.

אני רק רוצה לבכות. לרחם על עצמי.

אני רוצה כבר להתחיל ללמוד נהיגה.

אני רוצה שיהיה לי אוטו ואני אוכל לנסוע לכל מקום שאני ארצה לבד.

רחוק.

נמאס לי להיות שמנה.

נמאס לי להיות אלרגית.

נמאס לי להקשיב לכולם.

אני רוצה לעשות מה שבזין שלי.

אני רוצה חופש.

אפילו לקצת.

אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי כרגע.

ואני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה,

ולמה ההורים שלי, לא מקשיבים לי, ונותנים לי להיות במצב הזה.

יודעים מה?

שכולם ילכו להזדיין.

אמא, אבא, תמי, בצפר, וכל מי שמונע ממני להיות מה שאני רוצה.

לכו תזדיינו.