לרגע חשבתי שאולי יש כאן משהו, שמצאתי.

אבל זה תמיד ככה, ותמיד נגמר עם אותו סוף.

באמת שאני מרגישה ריקנית ושבוזה לחלוטין, בלי שום רצון להמשיך הלאה.

אני פשוט לא בסדר, משהו לא בסדר איתי.

אני שקרנית ואני גנבת

חולת נפש

משוגעת.

הבנת אמא?

הבנת X?

בגלל זה אני אף פעם לא מוצאת את המקום שלי ולא עושה כלום כמו שצריך.

בתכלס אני מנסה לעשות הכל טוב וזה יוצא חרא.

אני מנסה להתלבש יפה כדי שאנשים יאהבו אותי, אז אני לוקחת לאחותי בגדים בלי רשות, משקרת לאמא, משקרת לאחותי כי זו לא אני שלקחתי או איבדתי או לכלכתי.

אני מנסה לזכור לעשות על מיני דברים שמבקשים ממני כדי להיות בת למופת אבל אף פעם לא זוכרת כי אני סנילית לחלוטין, ואז מקבלת גשם של צרחות ותלונות.

אני מנסה למצוא בחור נחמד יפה מבית טוב ומה שאני מוצאת זה בחור שגדול ממני ב6 שנים, חולה נפש יותר ממני ואלים לחלוטין, ועדיין מעוניינת באותו בחור.

אנשים מנסים לעזור לי, ההורים שלי, החברים שלי, ומה שאני עושה זה לצרוח לקלל לזרוק דברים לאיים.

אז האם אני בחורה בת כמעט 17 נורמלית?

אולי.

לא משנה כמה אני מנסה לעשות טוב ולהיות נחמדה לאנשים, אני יוצאת חרא מכל כיוון.

ועזבו את הלחץ המטורף שיש עליי, מוזיקה, בגרויות, מקומי בחברה.

אני מנסה לרצות את כולם, ואני חושבת שאני חייבת להפסיק עם זה כי כמה שאני יותר מנסה אני עושה יותר רע.

אני ממש בחורה כמו בסרטים שכלום לא יוצא לה.

ואולי אני סתם מתרצת עכשיו בטירוף, ומרחמת על עצמי ולא יודעת מה.. אבל ככה זה.

אני פשוט אבודה.