פעם שלישית ואותה סיטואציה. איך כל פעם אני נופלת לאותו הפח?

כואב לי.

אני כבר רואה שזה הולך בחרא כיוון כשיום אחד אני אוהבת ויום אחר לא, דקה אחת אוהבת ודקה אחרת לא.

נמאס לי לשקר לבנאדם ולהגיד שאני אוהבת אותו, כאילו הכל בסדר וכאילו זו האמת.

אני רוצה פעם אחת בחיים שלי להגיד לבנאדם מה שאני מרגישה באמת! ולא סתם כי זה מה שאני צריכה לומר, או כי הוא אמר קודם.

אני רוצה שהמילים ישקפו את הרגשות.. אני רוצה להגיד ובאמת להרגיש.

כבר פעם שלישית שאני מוצאת את עצמי בסיטואציה הזאת..

שאני רוצה לאהוב ולהמשיך, ואז הכל נהרס.

אני פשוט גרועה בקשרים.

תמיד אני נלהבת ושוכחת, מתחייבת ומוצאת את עצמי בפאקינג ריליישנשיפ בפייסבוק עם אדם שאני לא מכירה, ואחרי שבוע וחצי זה מתחיל לדעוך, ואני נלחצת, וישר בורחת לדמות הזאת שמשרתת אותי 3 שנים לאותה המטרה, רק כדי שיהיה לי תירוץ ללמה אני חותכת.

כל פעם זה קורה מחדש.

אפילו עכשיו, שחשבתי שזה זה, ושכלום לא יהרוס, ושהוא המושלם בשבילי, ושמצידי נתחתן, אחרי שבוע-אני רק רוצה להיות לבד ולחזור לאותה הדמות.

כי עם האביר הזה שלא קיים כלום לא קורה, ואני יכולה להתאהב מרחוק ובלי להפגע.

איתו אין דבר כזה להתמודד, ואין דבר כזה להראות אהבה, ואין את היחד. יש אותי, ויש אותו. באמצע יש אהבה.

That's the way I like it.

והנה, הפנטזיה עם האביר כמעט מתממשת, ומאיפה לי שאיתו הכל יהיה מושלם?

אם הוא אומר לי עכשיו שאני זה מה שהוא רוצה, אני עוזבת את הבחור הנוכחי ורצה אליו בלי שאלה בכלל.

אבל איך אני אדע שהוא לא ידפוק אותי ויחליט אחרי שבוע שלא מתאים לו? בדיוק כמו שאני עושה..

ומה יקרה אחרי שאני אהיה איתו?

הוא כבר לא יהיה המפלט שלי ואני אצטרך להתמודד עם קשר.

המחשבות כבר לא יוכלו לפלוש לשלו, והעיניים ישארו תלויות באוויר ועצמאיות.

תמיד האשמתי אותו בהריסת הקשרים הרומנטיים שלי, והאשמתי את הלב שלי בזה שהוא לא מצליח להשתחרר, אבל בתכלס זה משהו דפוק אצלי.

וגם אם זו פנטזיה או תלות שיצרתי לעצמי, אני יודעת שכשאני אהיה עם האביר הדמיוני שלי, הלב שלי יוכל קצת לנוח, ושלו אני לא אוכל לבוא בתירוצים.

איתו אני אתמודד, כי הרי אין דבר שאני משתוקקת לו יותר מאשר להיות אחת מהדמויות שיצרתי בסיפור שלי לצידו..