אז עברנו ככה מבאר למועדון ממועדון לבאר עד הבוקר. הכל היה גשום אבל החום היה בלתי נסבל.

המוסיקה כיאלו עברה לנו בעצמות והגוף רקד בלי להרגיש את הסיבה האמיתית לקצב המסויים. אנחנו אף פעם לא מצליחים להרגיש את הקצב האמיתי. ורק היופי הזה שבין העיניים המחייכות והאורות והעשן והרעש.

קמתי בבוקר בלי כמעט שינה, והלכתי ברחוב עם מגפיים מכאיבות וחולצה שנחשבת להכי מכוערת בארון שלך עם כמויות של בגדים מסריחים בידיים. התחיל לרדת גשם והרגשתי אולי הילדה [כבר לא ילדה] הכי מאושרת בעולם. הלכתי ככה בזמן שאנשים במעילים רק מבקשים לחבק אותי שאני לא אצטנן או שמכוניות משתדלות לא להשפריץ עליי עם השלוליות ענק שבין הגלגלים שלהם. אבל הייתי להוטה כל כך עד שפשוט הבהרתי להם בשתיקה שבאמת הכל בסדר. וכן, יש לי בית חם.

זה מחניק אותי לחשוב שאלו הימים האחרונים לתקופה הזאת. זה מחניק לחשוב על ההרגשה הזאת שגורמת לי להרגיש שעוד מעט ונגמרים לי החיים בין הידיים.

נמאס לי להתפלש בבעיות לא בעיות. מתחשק לי להשאר ביום חמישי בלילה לנצח. להרגיש מנצחת לנצח. להתקע במקום. אולי פעם ראשונה בחיים שאני מייחלת להתקע במקום.

אבל עברתי טסט ראשון, אז לא יותר מידי אכפת לי מכלום.

ואני אסע מפה עוד מעט לאמצע המדבר, לצוק הכי אמיץ ואצרח למחר כדי שיפחד ולא יגיע.

מזל טוב בנ:]

אני אוהבת אותך.