כשכבר עייפים, אבל לא מצליחים להירדם, וזה בטח לא בגלל הקולות שבוקעים מהטלויזיה בסלון.

כשהראש כבר כואב מרוב מחשבות על זה.

כשהגרון כבר כואב מרוב דיבור על זה.

כשהיידים עייפות מרוב הכנת צ'ופרים בכמויות מסחריות.

ופשוט יודעים שזה זה. כי מה אתם שתתווכחו, אם השעון אפילו אומר,

היי, זה עוד 7 שעות!

אז עוד שבע שעות בדיוק, נכניס את כל התיקים עמוסי האוכל והבגדים שלנו לתא מטען, ניפרד מהקומונריות שלנו שבאו להגיד לנו שלום אפילו שזה כ"כ מוקדם בבוקר, וניסע, ונהנה. לא שיש אפשרות אחרת.

ממחר, 11 יום לא פה. צפו לתמונות וכאלה. יהיה כייף.

קורס מדצ"ים 2007, here we come?

הו, וול, אפילו לא שמתי לב שעדכנתי פעמיים באותו יום. אבל זה חשוב מתמיד XD

הו, וול.

זה מחר. קרוב מתמיד, מפחיד מתמיד.

אבל מחר!!!!!!!!! שיואו, אני מתרגשת כמו החיים. וזה כזה קרוב, לייק דה.

מדצ"ים 2007. אתם חייבים להבטיח לי שיהיה מעולה D:

חוצמזה, נורא משעמם פה, בדר"כ. כי כבר הלכנו אתמול לערב בוגרת של ביאליק והיה קולי לחלוטין, והיינו עם יעוול המאגניבה-אש, ואח"כ נשארנו בדפנה, וכבר עשיתי צ'ופרים שמהללים את מוצקין, והיה לי נורא משעמם.

והמצלמה עמדה על השידה. אז החלטתי שאני מצלמת ומראה לכם עד כמה החדר שלי היה מבולגן, לפני שסידרתי אותו כמובן.

וגם את הטבלת ייאוש הסקסית, שאומרת את הדבר החד-משמעי, שמחר קורס מדצ"ים,ושחוזרים יש כייפת, והולך להיות חופש אדיר, ושאחרי המדצים אני כבר צריכה להכין אחת חדשה כי זאתי נגמרת.

לזה, מסתבר, קוראים באלגן.

הטבלת ייאוש שכבר מתפרקת, ואם הייתי מצלמת מספיק מרוב היו רואים את האיקסים הסקסיים על הימים שעברו D:

ספיר תמיד אומרת שהיא נורא אוהבת את "הנוף" מהחלון שלי. נו, וול, אז צילמתי.

וחוצמזה, כבר קניתי הכל, ויש לי יותר מידי תיקים, ואני סופר-מתגעגעת, והיום שוב ביאליק עם זוריק, כי אני חסרת חיים ויהיה כיף כזה.

צ'או, במבינוס.

הקיץ פה, כבר באופן רשמי.

אפילו החופש התחיל, ומה שהיה אמור להיות הכי כייף בעולם, לא מרגיש לי מיוחד בכלל.

סתם עוד המשך של התקופה האחרונה, של ללכת-לא ללכת לבצפר, איך שבא בבוקר, תלוי בצד שקמים עליו, או בשעה, או במערכת.

נראה כמו סתם עוד יום של הברזה לים, או של עוד מסיבת סיום עם המורה הזה או עם אחר וכל הממתקים וכוסות הפלסטיק שמפוזרות בפח הכיתתי.

וחסרה כ"כ החתימה הזאת, המשפט הזה שיגיד שזהו, נגמר.

ואיפה כל ההנחיות? ומה אני יעשה עוד חודשיים ו10 ימים, כשאני יקום בבוקר? באיזה שעה אני יתחיל, באיזה אני יסיים? איזה ספרים אני צריכה לקנות, איזה צבעים של תלבושת מותר לי, לאיזה כיתה אני ייכנס, עם מי אני יהיה בה, מה אני ילמד בימי ראשון, ושני ושלישי? למה לא אומרים לנו כלום? למה הכל מוסתר במין ערפל שכזה?

אוף, תיכון. גדול עליי. אני רוצה עוד שנה-שנתיים בחטיבה הזאת.

כי בסה"כ, היה לי כייף.

עוד שנייה ופיפס קורס מדצים פה, אולי זה מה שייתן את אקורד הסיום, יראה לי שזהו, יש לך חופש, תעשי מה שבא לך, תהני.

יש כ"כ הרבה דברים שאני צריכה להכין, ולקנות, ולעשות ו..

-אוקיי, רשימה, עכשיו-

^^ חולצה כחולה שלי, ולגנוב אחת מענבר :)

^^ ללכת עם אמא, חולצות בתמנון.

^^ לכבס ולייבש את הנעלי ספורט שלי.

^^ אל-תוש, כי אין בבית.

^^ ללכת להסתער על הסופר, ולקנות כמות ממתקים, שגם אם אני לא יאכל את האוכל במדצ"ים, אני יהיה שבעה.

^^ למצוא תיק שיהיה נוח ליומיים טיול.

^^ לסדר את התיק, לא מאוחר מידי.

^^ לא ללכת לישון מאוחר, כדי לא לצבור שעות עייפות.

^^ להוציא את המזרון מאיפה שהוא לא נמצא.

^^ לסדר קצת את החדר, כדי לא להשאיר אחרי חורבה ל11 יום.

^^ המוןהמון צ'ופרים.

^^ לסדר רגליים! :O

וזהו. אני חושבת.

ויש היום מחנה, שיחה על הכייפת משו, רק חוג ט'. עם יעלינקה.

ואתמול היה ים-יומולדת לשגב ודורון, עם המון אנשים, חלקם חדשים שנודדים לתיכון שלנו שנה הבאה, אפילו איתי במגמה :O

ואוף, אני רוצה כבר יום ראשון. ורק בגלל הסיבה שאני כבר רוצה לעשות משהו. ולא לשבת בבית. או ללכת להיות בקריון. 

ובסה"כ, כייף פה :)

להיצ'!

שנורא כייף לי בזמן האחרון

ואולי בגלל זה אני מעדכנת כ"כ הרבה בזמן האחרון, כי יש לי כ"כ הרבה מה לספר.

כמו למשל..

שהולכת להיות במוצקין כייפת, והיא הולכת להיות אדירה מאין כמותה

אחותי נרשמה אליה

אח של המיטל גם נרשם, וזה עושה לי הכי כייף בעולם. תפסיקי לחשוב עליה, היא גורמת לדמעות.

מחר מקבלים תעודות, ונגמר

יש קורס מדצים, ממש מעבר לפינה

היום עשינו גרפיטי של חוג ט' על הדלת של המחנה, ונהניתי המון

אני נורא אוהבת אותן. ואת כולם, בעצם

קיבלנו ספרי מחזור

זוריק צילם אותנו היום

מחר יהיו פיצות, כנראה

וגם יומהולדת לשגב ודורון

והן גם הולכות, עוד חודש וכמה ימים. וזאת אולי הפרידה הכי עצובה שתהיה לי, בזמן הקרוב לפחות.

25 ליולי. זה יגיע יותר מידי מהר. נועלים אותן במחנה וזהו, לא נותנים להן ללכת.

ובקשר לזה, אני כבר כ"כ מבולבלת,כי חציתי קוים אדומים שאסור לי, ופירסמת דברים שלא רציתי שאנשים מסויימים יראו, והם בטוח גילו לי את הבלוג, ונזכרתי, ומחקתי, והמשכתי לכתוב, ושמתי זין, ו.. ו..

בקיצור

אנחנו שוכחים לפעמים את הקו האדום שלנו

ואם אתם, היי, שם, קוראים פה, ואתם לא באמת אמורים, כי אתם לא חברים שלי, ולא בגיל שלי, ואני לא רוצה שתקראו,

אז תמצאו את הקו האדום. תנסו. כי כשלי זה קרה, איבדתי אותו. ואני כ"כ מצטערת בגלל זה. בכל רגע. שלא לחצתי על האיקס הקטן הזה למעלה, ויצאתי. שקראתי דברים שלא הייתי אמורה לקרוא, שמצאתי אובר מידע. והעצוב שזה בכלל לא נעשה בכוונה.

בכל אופן,

ואם החלטתם שלא, אין לי בעיה אם זה. אני לא הולכת לכעוס על מישהו שקורא לי בבלוג, או שיודע עליי משהו שלא רציתי,

כי זאת בסה"כ המראה הכי אמיתית שמישהו יכול לשים מולו, אי-פעם.

ואחרון חביב,

לא סתם זה נכתב ברשת. כי אם הייתי רוצה שלא תראו את זה, הייתי כותבת למגירה.

וזהו. אז מה, חופשה נעימה?