"נעה של עצמה, ושל אף אחד."

אני שונאת את הקטע הזה בחודש, כל חודש השנה, 12 פעמים לפחות, נשברתי.

12 פעמים יותר מדי.

אני יושבת מול המראה ולא אוהבת את מה שאני רואה, וזה לא כי השיער לא הסתדר או כי אני עצבנית באותו יום, זה כי אני לא מכירה את מי שאני רואה יותר.. ואני אחת כזאת שלא מתחברת כל-כך לאנשים שהיא לא מכירה.

שאלתי למה שאנשים משקרים ומסתירים דברים הם יותר שמחים, למה נראה כאילו יותר טוב להם וענו לי שבסוף האמת תיתפוצץ להם בפרצוף.. אם כל חודש יש לי את השבוע הזה, של הלבכות ושל הבילבול ושל מה בעצם קורה איתי וכל המחשבות והדמעות מיתפרצות ממני כאילו ניסיתי ליסגור אותן בקופסה והיא פשוט הגיעה לסף היכולת איחסון של כלזה, אם כל חודש זה קורה זה אומר שכל חודש במשך כל השנה אני שיקרתי לעצמי?

שיקרתי שאני בסדר? אם בכיתי ברגע הזה, שיקרתי שאני שמחה? שיקרתי לעצמי שהשלמתי עם כל האנשים שנעלמו לי?

לאן זה מוביל אותי הרגע הזה? אני מרגישה כאילו ניסיתי ונכשלתי.. ככה שאני מעדיפה חשוב שלא ניסיתי בכלל..

זה הזמן להשלמות שהם לא פה? זה הזמן להיפתח לזיכרונות מהעבר חדשים בעתיד? זה הזמן לשחרר? 

בלי להיות דרמתית, אני מרגישה נתתי לך את המתנה הכי יפה שלי, את עצמי.

אני צריכה שמישהו יגיד לי מה לעשות..

זה באמת הגיוני שאני צריכה מישהו מבחוץ כדי שיסביר לי מה קורה בפנים?