עד היום יש בי את השאלה,
עד מתי ?
עד מתי נצטרך להלחם על היותנו יהודים?
עד מתי נצטרך לבכות על אנשים שמתים?
עד מתי נצטרך להלחם על חירותינו?
עד מתי נצטרך לפחד ?
ישנן כל כך הרבה שאלות של עד מתי שלא עולות בראשי כעת ,
בגלל המחשבות ותהיות ועצב.
אנחנו נושאים בגאווה את דגל מדינת ישראל,
ואנחנו מזכירים כל פעם שאנחנו יהודים ושאנחנו גאים!
יום הזיכרון לשואה והגבורה.
שישה מיליון יהודים שנלחמו על חייהם אף על פי הקשיים , שרצו לחיות וחלקם איבדו תקווה.
אנשים שאבדו משפחות שלמות , אנשים שקרוביהם נרצחו להם מול הפנים. זעוות שקשה לתאר , וגם קשה לקלוט ולעכל.
החיים בגטו , לא אפשרו לחיות כמו שצריך.
אף אחד מאיתנו לא באמת יודע איך זה היה , אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו. וגם זה לא באמת יצליח להחדיר בנו את ההרגשה המזעזעת, ואת המראות הקשים ואת החיים הקשים , ואת ההרגשה שכל דקה משהו יכול להשתנות. הרגשה שדבר לא ברור.
איך בנאדם! בנאדם! יכול לירות למישהו בראש?
איך בנאדם יכול לשרוף אנשים ?
איך בנאדם יכול לקבור אנשים חיים ?
איך בנאדם יכול להכות עד מוות מישהו אחר?
איך בנאדם יכול יום אחד לקום , ולשנוא עד כדי כך אדם רק בגלל שהוא יהודי?
התשובה כלכך ברורה : כי הוא לא אדם.
הם חיות , הנאצים יימח שימם. אפילו חיות זה תיאור טוב מדיי בשבילם.
יד השטן , שרצחה את המשפחה שלי , את המשפחה של כולנו. משפחת היהודים. כן!
אין לי שום קשר משפחתי קרוב לשואה, אבל כל אחד ואחד בגטאות היה יהודי.
וכל יהודי הוא משפחה שלי ,והוא משפחה שלכם , אנחנו עם אחד. וכולנו זה רקמה אנושית אחת חייה!
6 מיליון כבר לא איתנו , ועכשיו אחרי 64 שנים -
תורנו להנציח.תורנו לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לסלוח.וכמובן להזכיר.
אנחנו דור העתיד , נשמור תמיד על אלו שמלבד רצון לחיות חיים טובים כמו כל אחד אחר לא עשו כלום, ונרצחו.
וכמובן גם אלה ששרדו את השואה, הם חד משמעית גיבורים.
נדרתי הנדר:
לזכור את הכל
לזכור -
ודבר לא לשכוח!
'כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו'
יזכור.
' אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי ,
בגוף כואב בלב רעב , כאן הוא בייתי '.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
