מה אני בסך הכל רוצה? רק ליפול על גן עדן

אתמול לקחתי את אחת הצעירות במקום שאני מתנדבת בו להצגת תיאטרון.

בשבוע שעבר הצעתי לה לבוא איתי והתחלתי לספר לה על ההצגה, חשבתי שאצטרך "למכור" לה אותה.

ואז היא קוטעת אותי ואומרת, Su, זה בכלל לא משנה על מה ההצגה, זו פעם ראשונה שאני הולכת לתיאטרון. מעולם בחיי לא ראיתי הצגה וממש לא משנה לי על מה זה יהיה.

במוצ"ש היא מסמסת לי "נווו, אני כבר מתה לעוף מפה להצגה, תבואי כבר"

כשנפגשנו היא מספרת לי שמשבוע שעבר היא מתרגשת ומחכה למוצ"ש.

הגענו לתיאטרון והמון אנשים ככוורת דבורים. והיא מתחילה להראות סימני לחץ. מעשנת סיגריה והידיים שלה רועדות.

"וואו, כמה אנשים וכולם נורמטיביים. כולם העבירו שבת בבית שלהם ועכשיו הם יוצאים לבילוי של מוצ"ש. הצגת תיאטרון."

עמדתי בתור לכרטיסים ושאלתי אותה אם היא רוצה לשבת על הספסל ולחכות לי: "מה, לבד? עם כל האנשים האלה שהתלבשו והתייפייפו ושהחיים שלהם כ"כ נורמלי ושונים משלי? לא, אני צמודה אליך".

כשנכנסנו לאולם היא הייתה בשוק מכמות האנשים. "זה נורא שונה מהמדרחוב."

שזה בערך הדבר ההמוני היחידי שמוכר לה.

"איזה עולם נורמטיבי"

"ככה אני רוצה שהעולם שלי יראה אחרי שאפתור את הבעיות שלי" (שזה התמכרות לאלכוהול, סמים, דיירות רחוב, פגיעות מיניות מגיל קטן והלאה, ועוד כהנה וכהנה)

והמילה ששגורה בפיה כל הזמן זה נורמטיביות נורמטיביות נורמטיביות...

כל ההצגה הסתכלתי עליה, לראות את התגובות שלה, לבדוק שהיא בסדר.

היא צחקה כשהיה מצחיק, הרצינה כשהפך רציני ולשמחתי זו לא היתה הצגה עצובה כי לדעתי היא ישר היתה מחברת את זה למקומות הרעים שלה - ובוכה.

יצאנו מההצגה והיא, כולה חיוכים.

הזמנתי אותה לקפה ועוגה והיא כמעט נמסה משבח והודיה.

כ"כ לא רגילה שנותנים לה ולא מצפים לקבל בחזרה.

מזה כמה חודשים שהיא נפתחת בפני, לאט לאט.

זורקת רמז פה, רמז שם, כמה זמן היא ברחוב, איפה היא ישנה, מה היא לוקחת וכמה היא שותה. משפט על אמא שלה, משפט על האחים שלה, משפטים סתומים על אבא שלה.

מהדברים הקשים היא שומרת עלי.

אומרת שהיא לא רוצה לדבר על זה כי אף אחד לא צריך לדעת שדברים כאלה קיימים בעולם היפה והנהדר שלנו.

לפעמים היא מגיעה לדירה שיכורה כלוט והדבר היחידי שאפשר לעשות זה לשבת לידה וללטף לה ת'ראש עד שהיא נרדמת.

לפעמים היא מגיעה עם התקפי שחזור ובכי היסטרי והדבר היחידי שאפשר לעשות זה לשבת לידה וללטף לה ת'ראש עד שהיא נרדמת.

ולפעמים היא מגיעה סָחי ובמצב רוח טוב ואז אפשר תכלס לדבר איתה, לשמוע את אוצר המילים המדהים שלה, מדברת ברהיטות ובחדות, מדברת על החיים שהיא היתה רוצה, על הבית שעזבה, על התיק שעל הגב שלה 24/7, על מה שהיא עוברת ברחוב, על חברוּת ונאמנות, על ספרות ואומנות, על סרסורים וספקי סמים, על סאטלות ועל אלוהי הסאטלות.

ועל אלוהים בכלל.

והיא רק בת 18.