(וידוי - נכתב בפייסבוק קודם)

בשביל לראות את עצמך באמת, צריך להסתכל מנקודת מבט של מישהו שלא מכיר אותך בכלל.

זה מה שעשיתי אתמול בין שתיים לשש בבוקר, עם בחורה שאני בקושי מכירה, וספק אם אכיר יותר בהמשך.

בשש השנים האחרונות הייתי מישהי אחרת. אפשר להגיד שעשיתי סוג של פורמט , מחקתי את כל מה שהיה קודם והתחלתי מחדש.

לא חשבתי על זה הרבה, אבל האמת היא פשוטה - לפני זה פשוט הייתי חרא של בן אדם.

המעטים מכם שמכירים אותי מהתקופה הזו, כנראה זוכרים דנה אחרת.

דנה ששותה ומשתכרת, דנה שמעשנת המון, ודנה שכבר איבדה את הספירה על כמות הבנים והבנות שהיא התנשקה איתם. וזה בכלל הרבה לפני שהגעתי לרוקי.

דנה הפאטתית, שאין לה הרבה חברים ותעשה כמעט הכל כדי שיחבבו אותה. ביניהם להתמזמז עם החבר של חברה טובה שלה.

דנה שמסיימת מערכות יחסים בשביל סייבר-פנטסיות שלא מתגשמות, דנה שמתאהבת באנשים שאין לה שום סיכוי איתם, ודנה שזורקים אותה ערב אחרי שמספרים לה שיש להם רגשות כלפיה בשביל כונפות.

מה שהכי גרוע בכל החרא הזה שהיה אני, הוא שלא טרחתי לחשוב על זה. לא טרחתי להתנצל בפני האנשים שהגיעו להן התנצלויות, ולהשקיע במערכות יחסים שהגיע להם שיקום. רציתי רק לברוח מכל האנשים שהזכירו לי את התקופה הזו.

הצלחתי מצוין - דנה החדשה היא מוצלחת וחברותית, כריזמטית ומלאת בטחון עצמי. מה לזאתי ולמה שמתואר למעלה?

בניתי את עצמי על דף חדש, ולא באמת זכרתי שנכתבו כמה דפים טובים במחברת שנקראת דנה.

ותודה לבחורה מההגנ"ש, שגרמה לי להזכר בכל הדברים הנוראיים האלה. או שמא?

זמן לחשבון נפש.