בימינו, אני עסוקה כל כך בדיבור, שהמדיה האהובה עליי נשכחה ונזנחה, ולמעשה הושארה מאחור. אולי באופן מוגזם ומיותר. לא המדיה, אלא חוסר השימוש בה.

אז.. מה היה לנו השנה?

לפני שנה נפגעתי מאוד ממשהו שבדיעבד לא היה כל כך חשוב לי (לא הפרויקט, אלא המעשה).

הספקתי לפגוע, בצורה מאוד משמעותית, שוב, בבחורה שעליה נכתב הפוסט הזה.

סיימתי (בשעה טובה ומוצלחת) תואר טכנאי בהנדסת תוכנה.

התחלתי (כנ"ל) תואר ראשון במדעי המחשב וביולוגיה. לא בצורה כל כך מוצלחת בינתיים(לפחות מה שקשור למדמ"ח), אבל עובדים על זה.

עברתי לגור ביחד (ולבד) עם אהובי היחיד, שיזכה לחיים ארוכים.

טחנתי את נשמתי בצבא עד שכבר לא היה בי עוד לתת.

השתפרתי מאוד בפיתוח קול.

רזיתי 8 ק"ג (אחרי שעליתי משהו כמו 15).

הספקתי להתארס, ואף להתחתן.

עשיתי בניה בציפורניים (ע"ע סעיף קודם). קילפתי אותה תוך שבוע.

גיליתי מה עומק תהום הטמטום האנושי. שוב.

הבנתי שהרבה אנשים אוהבים להגיד לי מה הם חושבים שטוב בשבילי, ולאו דווקא כי זה מה שטוב בשבילי.

פיתחתי הרגלי ניקיון וסדר בריאים (יותר מהכלום שהיה פעם, כבר יתרון).

נזכרתי כמה כיף זה שהצבא זה לא מרכז החיים.

נזכרתי שיש חברים שהם לנצח, גם אם לא מדברים איתם על בסיס קבוע.

התמכרתי ל-Ebay.

קניתי נעלי בלט מסין והנני מתכננת את הקאמבק שלי לעולם המחול, במהרה בימינו.

אני באמצע קורס יסודי מאוד ב"געגועים, בין Google chat לסקייפ" הכולל תרגול מעשי בנושא היחסים על קו ישראל-שבדיה.

מכל הדברים האלה – אני חושבת שבעיקר התבגרתי. התבגרתי קצת הפוך.

היום, אני יודעת שהתוכנית שכתבתי בגיל 14 היא אחלה, אבל אני מסוגלת לקבל החלטה שמבוססת על האמת שלי.

האמת שנובעת משיקולים מורכבים ויפים, חלקם ילדותיים ורגשיים, אחרים כלכליים והגיוניים.

תמיד הייתי הבחורה שיודעת מה היא, ומה היא רוצה ולאן היא הולכת.

וזה קצת התערער. וזה טוב, כי זה נתן לי הזדמנות לבחון מחדש את הסיטואציות היום יומיות יותר ופחות, ולהחליט איך אני רוצה להמשיך – בנתיב הנוכחי או האחר. ואולי בתוך הנתיב האחר יהיו עוד שמונים נתיבים חדשים שרק מחכים להתגלות.

I’m on my way.