יומנה של קומפקטית

לא ברור לי.

לא ברור לי למה הכל צריך להיות כל כך קשה, לא ברור לי למה שום דבר לא מסתדר כמו שצריך.

לא ברור לי למה אני כל כך חסרת אנרגיות, לא ברור לי למה כל דבר שאני מנסה יוצא עקום.

לא ברור לי למה אני כל כך משעממת, לא ברור לי למה הכל כל כך מייאש.

לא ברור לי למה הכל כל כך לא ברור, לא ברור לי למה עדיין כואב גם שאני אמורה להיות מחוקה לחלוטין.

כבר אמרתי שלא ברור לי למה בכלל לא ברור לי?

קצת שקט. קצת.

גורמות להכל להיות מפחיד יותר. לעמוד על חבל דק כשאתה מחזיק אותי, מחבק חזק.

הרי שהכל אמיתי, והכל פתוח, ואין לי עוד שום מסכה להסתיר..

לימדו אותי שהכל שברירי,

והכל יפה כל כך.

אין לי סיבה לחשוד, אבל כפולניה צריך להשאיר יד על הדופק. לא רוצה.

וביקשת ממני שלא אסחף שוב בגאות,

אבל מאוחר מדי, נלכדתי.

הוא עושה לי כל כך טוב. מי ייתן וזה באמת הדדי.

מי היה מאמין...

אבל אני אוהבת אותו. אני אהובה בחזרה.

מה שהתחיל כטעות, המשיך כטעות, ונסגר בעוד, כביכול, טעות,

התגלה כדבר הכי נכון שעשיתי.

"רוני? יש לך רגשות? חח את?" אאוץ'.

אז ככה זה מרגיש, הא? :)

אני חושבת שחוץ מזה, המוח שלי נוון.