פצעים ונשיקות

לא כתבתי כבר איזה חודש. שיא חדש וחסר תקדים לחלוטין, מה גם שאני יודעת שזה כי טוב לי אז אני לא מצליחה לכתוב... וזה גם חדש שזה נמשך כל כך הרבה זמן.

אז אני כותבת כי באתי לפעולה האחרונה והרגשתי קצת לא שייכת בהתחלה, ועכשיו הם חילקו פנקסים כדי שכל אחד יכתוב לשני, ונזכרתי באיך עשינו את זה בנוער וכמה משמעותי זה היה אז בשבילי...

כמה הם היו החברים האמיתיים שלי, כמה את כולם אהבתי, וכמה הקבוצה הזו כמעט ריקה ממשמעות ומתגמדת לאור הזיכרון של מה שהיה פה פעם.

אני לא אוהבת את הבית הפתוח במתכונת החדשה שלו, ומתגעגעת למי שהיה פעם הבית שלי.

אני מכירה את האנשים פה, אוהבת אותם, הם החברים שלי עכשיו,

אבל הם לא בית...

עריכה:

כאילו, פעם היה מכאיב לי כשהיינו יוצאים לפגרות. פעם היה לי בלתי נתפס לחשוב על להעביר יום רביעי או חמישי שהם לא כאן. פעם היה לי מה לכתוב לאנשים שלא היה נדוש ומיותר.

פעם הרגשתי פה במקום.

היום אני מסתכלת על הסבב פרידה שלהם, חושבת על זה כעל שלהם.. שמחה בשביל מה שהם הרגישו כאן ומה שהקבוצה הזו נתנה להם, ונווכחת עוד יותר כמה זה כבר לא שלי, כמה אני את שלי כבר חוויתי.