פצעים ונשיקות

את יושבת שם, וצילצול מוזר מתנגן באוזנייך, מעין הלמות תופים במקצב מרתק, שאיכשהו גם קבוע וגם מתחלף כאחד.

יכול להיות שזיהית שם גם קסילופון- את לא בטוחה בכלום.

הם נמוגו כבר מזמן, ואת- רק את קיימת, והעיניים שלה שבה מבטך נעוץ.

יכול להיות שבכלל דמיינת שהיא שם, אבל היה לך ברור שמאחר ושתיכן ביחד בהזיה הטרופה הזאת- את רואה אותה והיא רואה אותך, פשוט כי ככה.

ופתאום ברור לך שבספירה לאחור, חמש שניות מעכשיו- תצנחי לכיוון כלשהו, ועליך להתאמץ כמה שיותר להישען קדימה כדי שלא תפלי ותחבטי ברצפה.

נשענת בכל כוחך, זה הדבר היחיד שמשנה עכשיו -

הכל מחוק, ופתאום אין יותר מחשבות, אין כלום.

אין.

את גם לא יודעת מה היה אם היה.

זוכרת במטושטש גלגל מספרים והוראות איך לעצור אותו ולצאת מהעסק, או אולי מדמיינת במעורפל, את כבר לא יודעת. אין את ואין יודעת.

"היא נראית כמו חמוס." אולי הוא אמר חמור?

את?

"עליה זה לא משפיע טוב". עכשיו הם מדברים על העיניים שכבר נמוגו ממול.

פתאום, פרצוף.

הוא מחייך. את מכירה אותו. עוד פרצוף.

את מתחילה להבין, את מחייכת בשרירים שלא ידעת על קיומם- כאילו כל הפרצוף נמתח ביחד עם החיוך.

מנסה לכווץ אותו בחזרה, תוך כדי שקולטת שאת קיימת והם אולי קיימים, במרחק כמה ספרות ויקומים בלתי נראים. שולחת יד זהירה, בודקת שהיא אכן שלך- ורק כשאת נוגעת בפרצוף שממול את תופסת את פרופורציות המרחק ביניכן.

צוחקת. ונוגעת. וצוחקת. ונוגעת. וצוחקת.

כלום לא אמיתי- והכל כל כך קיים.

חיוך גדול, מאושר.

עוד פעם.

כן כן, יש לי מוזה נורא נורא מוזרה.

אז קודם כל לכבוד סוף הקיץ והכל, רציתי לשים תמונה שתראה אותי בחופש הזה.

מצאתי תמונה שלי מהטיול לצרפת / שוויץ ממש מלפני כמה ימים, ומאחר והיא נורא הזכירה לי את תמונה הכותרת של הבלוג שלי- שמתי אותה במקומה.

אז עכשיו אני מככבת במלוא הדרי בתמונת הכותרת באמצע היער הכי חלומי ביקום, ומתה מפחד שימצאו אותי ככה.

אבל לא נורא... זה זמני, נדמה לי.

ועוד כמה מילים לעידכון מצב העיניינים:

כן כן, שוב נגמר הקיץ- והפעם זהו החופש הגדול האחרון שלי לקראת שנה"ל חדשה כלשהי.

מעכשיו זה יהיה שירות לאומי או צבא או אוניברסיטה- ורק עכשיו לפני י"ב נשאר לי לקנות דברים לבצפר ולהתרגש / להתעצבן / מה שלא יהיה.

אז איך אני מרגישה?

מבועתת כבר אמרתי, אז אין עוד הרבה בעצם להגיד... אני מתוחה ולא רוצה לסיים בצפר פתאום- אני רק מקווה שיהיה מספיק עומס השנה כדי לגרום לי לסיים את הלימודים בתחושת הקלה ולא בבכי מבוהל.

זה מזכיר לי את הסרט חומות של תקווה, שבסוף הם כל כך מתרגלים לכלא עד שהם מפחדים ולא רוצים לעזוב אותו.

בכל אופן, הקיץ הזה נגמר לי ממש מהר לשם שינוי- בין אם זה בגלל העבודה או העובדה שהייתי בחו"ל, בקושי הספקתי חצי מהדברים שתיכננתי.

אני מקווה שבמשך השנה החופשות הקטנות יפצו על זה ויתמלאו לי ככה שאני לא אשתעמם אבל אספיק הכל.

אני כבר מוכנה וארוזה לשנה הבאה שאוטוטו מתחילה- למען האמת אני יוצאת מחר לטיול של בצפר אז אני מתחילה מוקדם יותר אם מחשיבים את זה.

מעצבן אותי שנגמר לי החופש שניה אחרי שחזרתי מצרפת... בקושי הספקתי להיות עם החברים שלי וכבר אני צריכה לצאת לבצפר.

נאלץ להסתפק שוב בקשר טלפוני, אני מניחה...

טוב, אין לי יותר מידי מה להגיד.

אני די נרגשת לקראת ההמשך, למען האמת, כי נראה לי שהולך להיות לי מעניין. אם עוד כמה חודשים אני ארצה לסקול אותי על המשפט האחרון, אתם מוזמנים לעזור.

סיימתי לחפור?

נ.ב. תגידו לי אם התמונה הנוכחית עדיפה!

ובני הוא חבר פחות טוב מהבלונים.

[היה כלכך כיף.]

לא ממש עבדה.

אני לי כח לתאר פה מה היה בנסיעה וכלום, אם אם רוצים אני מעלה אלבום של שוויץ-צרפת לפייסבוק.

כמובן מי שרוצה- אפשר לשאול אותי פרטי.

[למי שלא מתקשר איתי אני לא רואה טעם לפרט....]

[וזה מפגר, כי האמת שיש פה עוד כמה טיוטות בבלוג הספציפי הזה שנרקבות כבר שנים... וכמובן, יש את הבלוג הישן שכמעט אף אחד לא יזכה לקרוא אי פעם, חוץ ממי שזה מוקדש לו במחשב שלי והכל.]

XD נ.ב. יש צוואות על המחשב שלי בתיקיה "עדי", בתוך התקיה של המסמכים והכל.

לאב יו!

טיוטה ראשונה- נכתבה בהשראת האגרול שלי [היא כתבה משהו שגרם לי לכתוב את זה] וזו הסיבה שמעולם לא שיחררתי- הרגשתי קצת גנבת.

collapse:

פלאש!

היא נכנסת לחדר.

פלאש!

היא הבזיקה חיוך מלא שיניים, מסנוור בלובנו, בורק.

פלאש!

לפעמים אנחנו רואים אור זורח בשמיים, אור של כוכב, ולא יודעים שבעצם הכוכב הזה מת לפני מיליארדי שנים.

יכול להיות שהכוכב הזה קרס אל תוך עצמו, כילה את עצמו, כבה,

ובכל זאת הוא עדיין נוצץ ויפהפה שם למעלה.

כוכבים זה דבר מדהים. האור שלהם שורד עוד הרבה אחריהם, מרשים ומעורר התפעלות, מרתק. זה בכלל לא משנה לאף אחד שבוהה בשמים אם הכוכב שבו הוא מביט הוא בעצם רק צל של עצמו,

שכל הזוהר והתהילה ארוכת השנים כבר התפוגגה מזמן.

פלאש!

היא כל כך יפה, צוחקת, מאושרת.

פלאש!

השיער שלה מבריק ומתנופף, מעניין אם היא יודעת עד כמה הוא מנקר עיניים.

פלאש!

יש אומרים שגם אנשים יכולים להתמוטט ולהתרסק לתוך עצמם פנימה,

ועדיין לזהור כלפי חוץ.

יש אומרים שזה הכל עניין של זמן עד שההילה תדעך,

ויהיה אפשר לראות כמה אדם קמל.

פלאש!

"חמש דקות של תהילה,

אולי חמש שנים...

בלילה שעבר קטפנו כוכבים.

בשימלת קטיפה והופעה של אמש,

האיפור נמס עכשיו על פני בשמש..."

טיוטה שניה- ניסיתי למצוא כמה שיותר מילות תיאור וכזה, זה מה שיצא. לא סיימתי את זה מעולם ולכן לא שיחררתי, אבל אני לא רוצה שזה ירקב, אז מילא...

להוקיע:

לאהוב. לשנוא. לחבב. לתאר. להתאוות. להתמוגג. להתנוון. להתגנדר. להצטבע. לצבוע. למשוח. למרוח. לעדן. לחרפן. נמוג?

יפהפייה. מדהימה. מטורפת. מטריפה. משגעת. מלבבת. מטמטמת. יעילה. משעשעת. מצחיקה. עוטפת. חובקת. מחבקת. מפגרת. מתאדה. דבילית.

מרעישה. שקטה. מתנוענעת. מיותרת. חולנית. נושפת. נושבת. מבחילה. מזעזעת. מזוויעה. מהוללת. קטנה. שבורה. גדולה. מושלמת. דקיקה. מקורית. מסעירה.

מתעטפת. שלומיאלית. מאופרת. איכותית. קרמית. משומנת. שמנונית. מאכזבת. יבשה. מקציפה. מעורטלת. בורקת. מרובעת. מבעבעת. מתסיסה. מאלפת.

מעולפת. נמחקת. מחוקה. מסוממת. מעושנת. מכבידה. שרופה. צרודה. ניחרת. בוערת. נצרבת. צורבת. ציורית. נבעלת. חמודה.

מוכשרת. יצירתית. מהפנטת. מהופנטת. מאנפפת. מגמגמת. מריירת. מטרידה. מכורה. מעוותת. מיישרת. ישירה. פשוטה. מופשטת. ענווה. מכוערת. כעורה. מכערת.

נוגעת. שופכת. נשפכת. משתפכת. יוצרת. מבאסת. משתדלת. מנסה. מרחרחת. ריחנית. מסריחה. שקרנית. שרוטה. פורחת. מצחקקת. מצטנעת. פועה. מייללת.

בוכה. מנצנצת. בוהקת. עקומה. אטומה. מחוייכת. שקופה.

לבטל. לזלזל. לחלוק. להסכים. להוסיף. לתקן. לחזק. להחליש. לבטא. לעלף.

[והפוסט הזה הולך להיות כל כך יותר קל מה10 דברים שאני אוהבת XD]

1. אני קנאית ברמות דוחות. באמת.

2. אני אובססיבית.

3. אני שמנה ונמוכה עם חזה גדול מידי, עור ושיער דוחים, ובעצם אני יכולה להמשיך לפרט פה על כמה שאני מכוערת אבל זה א. יתפוס עמוד שלם ו-ב. בטח יקלקל לחלקכם את המחשבות על ארוחת הערב.

4. יש לי ביטחון עצמי כל כך נמוך שזה מדהים. אני מסוגלת להגיע לתיעוב עצמי שמביא אותי לכדי אנורקסיה ודיכאון. [אה, מה שכמובן מביא אותי לכדי מודעות עצמית כל כך גבוהה שלא ראיתם דבר כזה, באמת. אני כלכך מודעת לעצמי עד שאני זוכרת כל פרט ופרט ממה שקורה לי כשאני שיכורה. זוועה.]

5. עשיתי לעצמי כל כך הרבה בעיות ותסביכים, והכל כי אני מתחרבשת בתוך עצמי ולא מסוגלת לקחת שליטה. הרסתי לעצמי חלק ענקי מההתבגרות, ורק הודות לפסיכולוג שלי שמתי לב לכל הבעיות שיצרתי לעצמי בעצמי.

6. אני ילדותית, קרציה ונדבקת. אני צריכה צומי כל הזמן, מקנאה כשנותנים אותו למישהו אחר ומתנהגת כמו כלבלב כשאני מקבלת אותו.

7. יש לי מין דחף מתנצל כזה ואני חייבת שכולם יאהבו אותי וכולם ירגישו טוב איתי וימותו עלי, אבל בתוך תוכי אני לגמרי אנוכית. אולי בעצם האנוכיות מביאה לזה, כשחושבים על זה.

8. אני מזוכיסטית- נורא קל לי ליפול לדיכאון ולהרוס לעצמי את החיים, אני כנראה אפילו נהנית מזה מספיק כדי לא ללמוד מטעויות לאורך זמן.

9.  אני פשוט אצטט את עצמי מפוסט ישן שלי, זה יהיה יותר קל:

"

לקום בבוקר וכמעט לבכות מול המראה מרוב כיעור. לצבוע את כל הפרצוף. להקיא בשירותים. ללבוש בגדים מגוחכים. לשקר. לחתוך את עצמי כדי לא להרגיש כאב. לבכות כמו פוסטמה, להאדים כמו עגבניה בשלה. לנבור בעבר בלי יכולת או רצון להפסיק, להתאבל על כל שניה שאבדה. לנתק את כולם מעלי, גם את החברים הכי טובים לשנוא ולסנן. להכאיב לכולם. להכאיב לי.

זו אני.

"

10. אה, וכמובן, איך שכחתי- אני מנפחת דברים. הכל בערך.

נו, אז זה ממש לא מלוטש ואלה לא כל הדברים שאי שונאת בעצמי.

אני אוסיף הכל אח"כ או אערוך את זה, נראה.

ובשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהשמש צובעת את הדשא בזהב וגורמת לעצים להטיל צללים ארוכים ונמרחים,

קצת קשה לי להיזכר למה.

קשה לי להרגיש תחושות עזות כל כך כשאני חולמת, לכאן או לכאן, שום רגש עז בחלום שלי לא מתפרץ בכמות טבעית.

ברור לי שזה אומר שאני מדחיקה המון,

אבל אם זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי - למי בכלל זה משנה?

תיכננתי לכתוב מזה איזה שיר. או סתם קטע כתוב יפה, דוגמאת הקטעים שלי שאין להם ממש התחלה וגם לא סוף, אבל את מה שיש אני אוהבת.

תיכננתי ולא יצא.

אולי אני עייפה מידי ואולי בגלל זה אני לא מרשה לעצמי לכתוב.

האמת שהכל בסדר גמור אצלי, ירדתי איזה 3 קילו או משהו בסגנון מאז הבדיקה האחרונה שלי וחוצמיזה שאני מתרגלת לריח של זבל בצורה מפתיעה ולא כלכך רצויה הכל תקין.

אני ישנה הרבה ואוכלת מסודר יותר, עושה ספורט ומנצלת את החופש הכי שאפשר.

עוד כמה ימים אני טסה לצרפת ולא יהיה לי לא אינטרנט ולא טלפון, אז בעצם לא אוכל לעדכן בכלל. אם אחרי שאני חוזרת [תוך 10 ימים ממוצ"ש] לא תמצאו פה פוסט זה בטח אומר שאני מתה... :) חח סתם נו, בלי פסימיות.

בקיצור, אני יכול להיות כרגיל שאני אערוך מחדש את הקטע כשאני אזכר במוזה שהייתה לי כשחשבתי על הקטע הזה בהתחלה...

עד אז, להית'. :)

נ.ב. מחר הברווז הראשון :) מצפה בכיליון עיניים [תרתי משמע, קשה לי להירדם ממחשבות על זה] ומתרגשת. :)

אני בטח אעדכן גם אחריו קצת.