פצעים ונשיקות

וגם קצת הולכת ככה

פתאום להכל יש טעם טוב יותר.

נ.ב. 100 סופי 02.

[זו רק אני או שהפוסטים מתקצרים מדקה לדקה?]

יושבת עם ספל קפה, ובוהה במקלדת.

המחשבות רצות כמו עכברים שברחו מכלוב- אבל האצבעות לא.

קשה לי לכתוב. יש שיקראו לזה משבר כתיבה,

יש שיקראו לזה שגרה בלתי ניתנת לתיאור.

אני לא יודעת מה הולך, אני רק יודעת שאני לא מסוגלת לכתוב.

מצד אחד טוב לי, [תותים עם שוקולד? מי היה מאמין?]

ומצד שני... אני רק מכאיבה לעצמי. שומעת את השירים שהכי אסור לי לשמוע. ***** בבצפר. ***** בלילה. אוכלת את השטויות הכי מסוכנות, נכנסת לבלוגים הכי לא רצויים.

מה הבעיות שלי?

בא לי להקיא.

435 קטעים בבלוג.

435 קטעי כאב, מוות, אובדן, ייאוש, מצבי רוח, שמחה, התרגשות, אהבה, טירוף, שאיפות, חלומות, פנטזיות, בדידות, אנורקסיה, בולימיה, אכזבה, דיכאון, אושר, רגשות סוערים, רגשות דועכים, אדישות, וודויים, משיכה, צחוקים, סחרור, גילוי, שריטות, שיעמום, לחץ, כעס, זעם, שנאה, מערכות יחסים, ביקורת, פאסימיות, אופטימיות,

חיים.

פאקינג 435 פעמים ששחררתי כאן את הקיטור הזה, אלוהים.

היא ישבה שם איתי על הספה, אוחזת בידי וממאנת לבכות, ופתאום ראיתי אותה מתכווצת לה. מתגמדת לי מול העיניים.

לפתע היא הייתה כל כך קטנה.

כל כך קטנה.

עצוב לי שהשתנתי כל כך מאז הפעם האחרונה שראית אותי באמת. עצוב לי שלעולם לא נוכל לחזור אחורה ולתקן את העוול שנגרם כאן לשתינו.

היית מושלמת ושבורה.

ועכשיו? עכשיו את סתם שבורה ומושלמת.

מגן דוד חצוי לשניים.

אני חושבת שאני משתגעת.

הלוואי ויכולתי להגיד את זה:

לקחתי אותה לים.

נסענו בשקט, ראשי צמוד לשמשת האוטובוס הקרה, עיניי מזוגגות ובוהות בשמיים, בכביש החולף תחתינו. במכוניות.

היא ניסתה לנחש בוודאי מה קורה, אך לא הראתה סימן של סקרנות ולא אמרה מילה.

הבינה ללא מילים את מה שלא היה צריך להיאמר.

הגענו לים, וישבנו.

ישבתי.

אפילו לא הייתי צריכה להתעטף בשתיקה, היא כבר הייתה פרושה שם כמו מרבד עבה.

ישבתי ומוללתי את החול בין אצבעות רגלי היחפות, משחקת ומשתעשעת בו בלי תשומת לב מיוחד, בהיסח הדעת.

נתתי לרוח הקלה לבדר את שערינו, שערי שלי מתערבב בשערה, ניחוח הים והמלח דובק בו, שוטף.

היא רק ישבה שם איתי, ולא אמרה דבר. שתקה איתי.

הסתכלתי על הים. היא הסתכלה איתי, עוקבת אחרי מבטי ונעצרת שם. לא מחפשת דבר מה מעבר לזה, איזו משמעות עמוקה יותר שנסתרה מעיניה כנראה.

דממה, ורק רחש הגלים נישא ברקע. רעש של שקט אלוהי.

ציוץ שחף אי שם ברקיע, במרומים.

דממנו ביחד, ונתתי למחשבותי להתפזר. בהיתי בגלים, מתעמקת בכל אדווה שנוצרת, בכל רסיס קצף שניתז לאוויר, בכל תנודה קלה ברוח, בכל התקדמות ונסיגה של המים הרדודים על החול הלח.

היא רק הייתה שם איתי, ולא יותר מזה.

ישבנו שם כמה שעות, אני כבר לא בטוחה כמה.

את השקיעה כבר עברנו, מלווה בגוונים ופסים של כתום וזהב, וורוד ששטף את השמים כמו בנגיעות מכחול עדינות. וכתמים צהובים שפרחו בינות העננים הקלילים, החולפים, השוקעים.

ושמש אדומה.

מאוחר יותר, מאוחר מאוד, כשכבר הופיע הכוכב הראשון כמשובץ בשמי קטיפה קיציים,

אספתי את עצמי. התבוננתי במבט חודר לעיניה, וסימנתי לה שזזים.

קמנו, שותקות עדיין, וצעדנו לכיוון האוטובוס, סהרוריות.

באוטובוס ישבנו ביחד על המדרגה שליד הדלת האחורית, שם נתתי לעצמי מעט התפרקות.

נשענתי על כתפה ובכיתי, בכיתי כמעט ללא קול כמה שרק איפשרה לי. היא ליטפה בעדנה את לחיי וחיבקה אותי.

ואני בכיתי.

אני לקחתי אותה לים, והיא העניקה לי את החוויה היחידה שהייתי זקוקה לה- להיות לבד, ביחד.

תפסיקו להסתכל עלי ככה ולשתוק, תפסיקו לנעוץ בי מבטים בדממה.

כאילו הכל בסדר.

כאילו אני נורמאלית.

כאילו אני חלק מכן.

אני לא.

תפסיקו להיתמם, ותפסיקו לסכן את התמימות הזאת לידי.

אני לא ראויה לזה, אתן לא רואות? אתן לא מבינות כמה אני שגויה? כמה פגומה?

אני נגועה. מחוללת. טמאה.

אני לא שווה את זה, לא שווה אתכן.

חבורת בנות עליזות, כל אחת וחיי הבארבי הנוצצים שלה, שנסדקו אך מעט בקצוות ובפינות.

צוחקות, מקטרות, מתלהמות, שואפות, חולמות, רוגשות.

ואני?  אני עם הסטיות שלי, השדים שלי, הטירופים שלי, הפסיכוזה העצורה בי.

אני לא ראויה לקחת חלק בזה. לא שייכת.

תפסיקו לגעת בי, ללטף, להתבונן עמוק בעיניים, לחבק ולנשק, להתייחס אלי כאל שווה.

אני שונה. אני דוחה.

אני מגעילה את עצמי.

עם כל רגע שעובר, כל שינוי קטן מהסוג הזה שמתחולל ומתהווה בי, בא לי לרוץ החוצה ולצרוח בכל הכוח. בא לי ליפול בברכיים כושלות על האדמה ולשרוט לעצמי את הפנים עד שהדמעות, הדם והבוץ יתערבבו לזוהמה שתשקף את מה שמסתתר אצלי עמוק בפנים.

אני שרוטה. משהו לא בסדר אצלי.

אני מסתכלת. נועצת  בכן מבטים בעצמי. לא מסוגלת להוריד את המבט. מתאווה למשהו לא לי, משהו לא מושג שלא אמור להיות קיים בכלל.

המחשבות שלי אוכלות אותי מבפנים, כאילו בכוונה מסתערות כדי לפגוע.

"רואה? רואה כמה את מבחילה? תראי אותה, תתעמקי בה... ועכשיו תחשבי טוב טוב עם עצמך על מה שעבר לך בראש הרגע".

אני והטינופת שבאה איתי משם,

ככה רובצת לכן כמו איזה שרץ מלוכלך בבית הספר הטהור שלכן.

תתרחקו ממני. אני פגע רע. סכנה.

מפלצת.

עריכה משיעור כימיה:

אולי כל מה שאני צריכה זה גבולות.

מה אני עושה כאן בכלל? איך נכנסתי למציאות הזאת?

רסקיו. רסקיו כל היום.

אולי אני צריכה קצת בדידות.

כן, אני כנראה כן צריכה את הריקבו ןהזה בתוך עצמי עכישו. להתבשל לבד בשקט במיץ עד שהכל יתפרץ.

קצת מנוחה, קצת רגיעה.

ולישון.

אני מתגעגעת אליך. למה הכל חייב ללכת ככה?

למה הכל זורם לכיוו ןהלא נכון?

כל מה שביקשתי זה קצת שלווה. נגור ביחד באותה מערכת סגורה, מבודדת, מציאות משלנו,

מציאות נפרדת.

פאקינג מציאות נפרדת,

ושישרף העולם.

להתבודד לתוכה, להסתגר לתוכה, ולחלום בהקיץ מבפנים.

כמו בקופסאת שימורים, אף פעם לא להיפגע באמת.

ותמיד יהיה לנו לאן לברוח, תמיד יהיה לאן לחזור.