פצעים ונשיקות

ותוך כדי התמקדות חוזרת ונשנית על אותם משפטים בכיתי לאורך כל הדרך.

באמת אכפת לה ממני.

באמת אכפת.

אני משמעותית לה. היא הכירה אותי. היא כתבה כל כך הרבה דברים נכונים שנגעו בי, והיא חתמה באהבה.

אכפת לה והיא צודקת בהכל.

יש לי מחנכת מדהימה,

ואני ברת מזל שנפל בחלקי אוצר שכזה.

אתמול בלילה, בשעה מאוחרת מכדי שמוחי יתפקד כראוי,

היית גלויה ואמרת שאת חוששת כל שנה לחזור לחנך.

אמרת שאת לא רוצה להרגיש שאת בוגדת בתלמידותייך הקודמות, מזניחה את ההכרות איתן לטובת בנות חדשות מתחלפות.

את יודעת מה אני חושבת?

בזכותך עליתי. חלק ניכר מההתקדמות שלי נזקף אצלי לזכותך.

אם לא הייתה לנו את השיחה הראשונה ההיא שבה סיפרתי הכל, כנראה הייית מתפרקת.

ואם לא את שדירבנת אותי ללכת לפסיכולוג ולהתקדם בשביל עצמי, בטוח הייתי מתפרקת.

אני מפחדת אפילו לחשוב כמה גדולה הייתה התרומה שלך לשנה שלי.

אז אני חושבת שאי-חזרתך לחנך עוד כיתות שקולה בעיני כעבירה פלילית.

למנוע מבנות את הפריבילגיה להתחנך אצל מורה כמוך זה פשוט חוסר צדק... פשע.

רק לדעת שאולי תעזרי לעוד בנות במצבים כמו שאני הייתי בהם- רק לדעת את זה בעתיד יעשה לי טוב על הלב.

אם את רוצה בטובתן של עוד בנות,

תחזרי ללמד.

ואני יודעת שתהיי מדהימה.

התעודה שלי מוצלחת. לא משהו מיוחד בעיני,

אבל אמא שלי הגאה התקשרה למחנכת להודות לה ואפילו נתנה לי מתנה קטנה.

אבא שלי חזר ונישק אותי, ושניהם התנהגו כאילו עד עכשיו הייתי התלמידה הגרועה עלי אדמות [היי, הסתכלתם פעם על הציונים הסופיים שלי? הם היו גבוהים מאוד למרות ההתנהלות שלי], וכאילו עברתי כברת דרך מטורפת.

הציונים שלי בכלל ירדו השנה. רק ההערכות עלו.

זה די הצחיק אותי.

אה, והטיול?

המסלול היה מחורבן ומיותר, וגם לא אמרו לנו שנוכל להיכנס למים אז לאף אחת לא היו דברים להחלפה, וכמעט לא נכנסו בנות.

גם לא אמרו להביא אוכל לכל היום, אז אכלנו [בקושי!] רק מאוחר בערב.

קיבלנו תעודות ב12 בלילה,

והלינה הייתה כל כך מחורבנת שלא כדאי לדבר.

נזכרו לכבות את האורות [שעשו כאב ראש נוראי] רק ב3 בבוקר,

וגם אז החמשושות המזדיינות לא סתמו את הפה.

מה שכן, זה הכין אותי טוב להיות שמיניסטית- "אתן מוכנות ל2 דקות להעמיד פנים שאתן בוגרות יותר ממה שאתן, ולתת למאהל הזה לישון בשקט?!"

הן לא סתמו. הן פאקינ לא סתמו.

וכשהן כן נזכרו לסתום ב4 בבוקר, התחיל המואזין.

היו תנאים כל כך מחורבנים...

והיה כל כך כיף.

והכל כי אני כלכך אוהבת את השכבה שלי!!!!!

אני שמחה שאני עולה לי"ב דווקא איתן.

תפסיקו להסתכל עלי ככה ולשתוק, תפסיקו לנעוץ בי מבטים בדממה.

כאילו הכל בסדר.

כאילו אני נורמאלית.

כאילו אני חלק מכן.

אני לא.

תפסיקו להיתמם, ותפסיקו לסכן את התמימות הזאת לידי.

אני לא ראויה לזה, אתן לא רואות? אתן לא מבינות כמה אני שגויה? כמה פגומה?

אני נגועה. מחוללת. טמאה.

אני לא שווה את זה, לא שווה אתכן.

חבורת בנות עליזות, כל אחת וחיי הבארבי הנוצצים שלה, שנסדקו אך מעט בקצוות ובפינות.

צוחקות, מקטרות, מתלהמות, שואפות, חולמות, רוגשות.

ואני?  אני עם הסטיות שלי, השדים שלי, הטירופים שלי, הפסיכוזה העצורה בי.

אני לא ראויה לקחת חלק בזה. לא שייכת.

תפסיקו לגעת בי, ללטף, להתבונן עמוק בעיניים, לחבק ולנשק, להתייחס אלי כאל שווה.

אני שונה. אני דוחה.

אני מגעילה את עצמי.

עם כל רגע שעובר, כל שינוי קטן מהסוג הזה שמתחולל ומתהווה בי, בא לי לרוץ החוצה ולצרוח בכל הכוח. בא לי ליפול בברכיים כושלות על האדמה ולשרוט לעצמי את הפנים עד שהדמעות, הדם והבוץ יתערבבו לזוהמה שתשקף את מה שמסתתר אצלי עמוק בפנים.

אני שרוטה. משהו לא בסדר אצלי.

אני מסתכלת. נועצת  בכן מבטים בעצמי. לא מסוגלת להוריד את המבט. מתאווה למשהו לא לי, משהו לא מושג שלא אמור להיות קיים בכלל.

המחשבות שלי אוכלות אותי מבפנים, כאילו בכוונה מסתערות כדי לפגוע.

"רואה? רואה כמה את מבחילה? תראי אותה, תתעמקי בה... ועכשיו תחשבי טוב טוב עם עצמך על מה שעבר לך בראש הרגע".

אני והטינופת שבאה איתי משם,

ככה רובצת לכן כמו איזה שרץ מלוכלך בבית הספר הטהור שלכן.

תתרחקו ממני. אני פגע רע. סכנה.

מפלצת.

עריכה משיעור כימיה:

אולי כל מה שאני צריכה זה גבולות.

מה אני עושה כאן בכלל? איך נכנסתי למציאות הזאת?

רסקיו. רסקיו כל היום.

אולי אני צריכה קצת בדידות.

כן, אני כנראה כן צריכה את הריקבו ןהזה בתוך עצמי עכישו. להתבשל לבד בשקט במיץ עד שהכל יתפרץ.

קצת מנוחה, קצת רגיעה.

ולישון.

אני מתגעגעת אליך. למה הכל חייב ללכת ככה?

למה הכל זורם לכיוו ןהלא נכון?

כל מה שביקשתי זה קצת שלווה. נגור ביחד באותה מערכת סגורה, מבודדת, מציאות משלנו,

מציאות נפרדת.

פאקינג מציאות נפרדת,

ושישרף העולם.

להתבודד לתוכה, להסתגר לתוכה, ולחלום בהקיץ מבפנים.

כמו בקופסאת שימורים, אף פעם לא להיפגע באמת.

ותמיד יהיה לנו לאן לברוח, תמיד יהיה לאן לחזור.

את כל כך יפה. כל כך רזה, כל כך מושלמת.

החיוך שלך מסחרר, מתוק להפליא.

העיניים שלך בורקות בתמימות ילדותית ומאושרת, ואני מניחה- לא, אני בטוחה- שגם כשאת בוכה את יפייפיה.

את בטח אפילו לא יודעת את זה.

ההליכה שלך, כמו ריקוד.

והריקוד שלך, כמו קסם.

את בעצמך מקסימה. כל דבר שאת עושה כל כך עדין, הכל מלא חן. את והחיוך הנצחי שלך. וכשאת מנסה לא לחייך, להיות רצינית ורישמית, איך שהשפתיים משתרבבות לך במין טעות תינוקית כזאת, כאילו את לא שולטת על זה.

יכול להיות שאת אפילו לא מודעת לזה?

הייתי נותנת הרבה בשביל להיות החברה הכי טובה שלך. להיות שם בשבילך, תמיד. לחלוק חלק מהעולם הזה שאת קיימת בו.

להיות חלק מהחיים שלך, שסובבים רק סביבך. עם כמה שאת נותת מעצמך לסביבה... המון. את נותנת כמה שאת רק מסוגלת, נכון? ובכל זאת, כמעט וכלום מתוך זה לא הגיע אלי.

אני תמיד שם, ותמיד מחייכת אליך בתקווה. ומה את יודעת בכלל. את מחייכת בחזרה כאילו אין מחר, ומסתובבת לדבר עם אנשים שבאמת קרובים אליך.

והלוואי, הלוואי ויכולתי להיות שם. להיות זו שתצחיק אותך. ושתבין אותך כשקשה. ושתחלוק איתך חלק מהאמונה ההיא שבוערת בך, חלק מגדלות הנפש שנסתרת ממני משום מה.

יש בך כל כך הרבה. ואיך את תמיד יודעת איך להיראות, ומה ללבוש, מתי לחייך. את כמו ילדה קטנה, כל כך מפונקת- וכל כך פשוטה. משוחררת. ומצד שני, את לגמרי נשית, בטוחה בעצמך בדרך לא מודעת שכזו.

יש בך חוסר בושה בריא, ביטחון עצמי שכאילו אומר, "רגע, אני אמורה לא להיות בטוחה בעצמי? יש בכלל דברים להתבייש בהם?" ולכן זה נורא משעשע כשאת מעקמת פרצוף נרגן מעל תמונה שלך, ואומרת ש"יצאת מזעזע".

מצחיקה. איך את יכולה לצאת מזעזע בכלל? את מושלמת.

יפייפיה שלא מהעולם הזה.

וכשאת חצופה בצחוק, כמה שאת חמודה.

כמה שהייתי רוצה לקחת חלק מכל זה. להיות את. או להיות אני, איתך.

את כל כך יפה שבא לי לבכות, את לא מבינה את זה.

ואני יכולה להמשיך לחפור ככה שעות, פשוט קשה לי לתאר כמה מדהים בנאדם אחד יכול להיות.

אם היית מבקשת, לא הייתי קוטפת לך את הירח. הייתי עוברת לגור שם איתך.

הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להתאהב בך.

אבל אסור.

עריכה:

החלטתי שאני צריכה שבת.

שבת שקטה כזאת, רק לעצמי, יום שלם שבו אתכרבל מתחת לשמיכה עם ספר בנות קיטש' או משהו כמו דמדומים...

לאכול ולקרוא במיטה, הכי שחיתות שאפשר. שקט והרבה שינה. שינה והרבה שקט.

אני צריכה את זה ברמות מטורפות,

ואני אשיג את זה. רק עוד יום ותגיע הרגיעה.

נ.ב. אביטל מצאה לי את התעודה זרוקה איפושהו, האח הידד, היפ-היפ-הרי...

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת
גם אני מחייך
וכשהיא עצובה
אני לא מבין
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.