פצעים ונשיקות

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.

תנו לי שמים תכולים בהירים, צחים וכמעט נטולי עננים,

תנו לי משב של ריח פרחים פתאומי ברחוב שיכה באפי,

תנו לי ציוץ ציפורים מלווה ברוח קלילה, קיצית ונעימה,

ואהיה מאושרת.

מצחיק שדווקא הבוקר חשבתי שהגעתי לשפל, לייאוש העמוק מכל,

מצחיק שדווקא הבוקר באוטובוס ברחה לי דמעה,

ואז הגיע קו 74 וירדתי בתחנה שמעל הבצפר.

בעודי יורדת ברחוב הרגשתי כמה דאגות נושרות ומתנדפות, כאילו השרתי מעלי חלקית ממעטה הדיכאון וחשפתי חיוך מתרמז.

חשבתי על החתול, לוציפר.

והוקל לי מעט.

ונדמה לי שגמאני.

המבט.

האיסור.

ההגבלות.

השתיקה.

העוינות.

הקור שנושב.

ההתעלמות.

הזעם.

האכזבה.

האדישות.

ואני - מבוהלת וחסרת אונים, עדיין שרויה באפלה.

האם ייתכן שהכל בגלל פירסינג?

אני לא רוצה להיות איתך,

ולשתוק את כל הדברים

שעדיף שפשוט לא אגיד.

ואני לא רוצה להיות איתך,

כשבכל רגע נדיר שיהיה לי איתך אבכה,

במקום שכל רגע בו אבכה איתך יהיה נדיר.

אני לא רוצה להיות איתך,

כשאת צריכה לסבול אדם שכמוני.

ולא ברור לי בכלל,

איך ולמה ציפיתי שתסבלי אותי מההתחלה.

ולא, אני לא רוצה להיות איתך,

ולהיאלץ לכבוש את פני בברכיי,

כדי שלא תיאלצי את להביט

בחוסר הפנים שהצטבר לי.

אני לא רוצה שכשאהיה איתך,

אעיק.

ואני לא רוצה שכשתהיי איתי,

נחוש באי נוחות המתגנבת.

אני לא רוצה להיות איתך ולבהות בקירות במקום לצעוק,

או לצעוק את הפצעים במקום להתנחם,

או להתנחם פשוט כי מפחדים להסתכל החוצה ולחיות.

אני לא רוצה.

לא ככה.

מצטערת.

תתייחסו לזה כאל טיוטה למשהו שעוד לא כתבתי.

רק שורשים ראשוניים ותו לא.

או עדיף, אל תתייחסו לזה.

החודש הקודם מועשר במוזה.

הר הרצל, שעת בוקר מוקדמת.

השמים כל כך צחים היום. יום בהיר, אביבי להפליא,

השמש מחממת בעדנה ועננים קלים שטים להם ברכות ומחליקים כחלום בשמים.

לא חשבתי שמקום כזה יכול להיות כה פסטורלי. שליו.

עלווה ירוקה סוגרת מכל הכיוונים. ציפורים מצייצות ומזמרות מבין צמרות העצים,

והעצים מטילים צילם על חלקות דשא מדודות ומטופחות הממוסגרות באבן לבנה, נקיה.

אפילו על הקברים צומח דשא, והמצבה נראית כמו מסגרת לתמונה הירוקה.

ופרחים. כל כך הרבה פרחים.

פרחים חיים, ערוגות מלבלבות בכל פינה, כתמי צבע עזים ומסודרים על רקע הלבן והירוק.

ופרחים מתים, המוני פרחים קבורים עמוק באדמה מתחת לחלקות קבר קטנות.

אני עומדת מול מצבה קטנה, לבנה, של חייל עם שם שלא אומר לי כלום ותאריכים שלא אזכור.

בקרבת מקום עומדת אשה זקנה, או אולי השכול הוסיף כמה עשרות שנים לגילה. במבט מצועף כמעט היא נאנחת ליד עוד מצבה עלומה,

שבורה מדי מהיגון והזמן שכבר אבד כדי לבכות.

בהיסוס אני נוטלת את זר הפרחים הענקיים והורודים שלי, ומניחה על הקבר.

מטיבה בחשש מה את הניילון שמרשרש וחובק את הגבעולים הארוכים.

משתהה עוד דקה קלה וחושבת על המת, צעיר כבן 22 שיכל באותה קלות להיות אחי. אבל הוא לא, הוא רק עוד אחד מאותם עשרות ואולי אף מאות שנקטפו טרם זמנם כדי שאני אוכל לישון בשקט.

אחי ישתחרר בעוד כארבעה חודשים; או אם לדייק בשפת צה"ל, לדבריו, החופש"ש יגיע עוד "ארבע חודש".

כל כך יפה מסביב, כמעט קשה לי לקשר את המקום לבית קברות צבאי. בתי קברות לא נראים ככה. הם מדכאים ומאיימים.

איך אפשר להיות מדוכא או מאויים במקום אוטופי-כמעט שכזה?

אבל כשאני מתרחקת מהקבר ומותירה מאחורי את האשה שתקונן שם לעצמה,

חולפת בראשי המחשבה שמתחת לאדמה עליה אני דורכת שתולות גופות של חיילים.

כל כך הרבה גופות צרובות אש טמונות מתחת לרגלי, מכוסות בשמיכה של פרחים ודמעות.

הר הרצל, 12:29.

בית הקברות הצבאי לחיילי צה"ל מלא עד תום במשפחות שכולות ובאנשים כמוני, שהגיעו רק כדי לספוג את האווירה והזכרונות שמתרחקים לאיטם.

כולנו עומדים ושרים "התקווה", מעטים מזייפים ומעטים צרודים, ויש כמה קולות באמת יפהפיים בתוך ההמון.

אני מתמלאת הערכה ואהבה עזה לעם ישראל לשם שינוי, ביודעי שברגע זה- וברגע הצפירה- כולנו מאוחדים בלבנו, ולא משנה כמה מחלוקות מנסות להעיב על כך.

ברגע הזה עומדים אנשים בכל רחבי הארץ, ושרים ביחד איתי עם דמעות בעיניהם. ברגע זה אין מקום בו לא שומעים את הצפירה,

ואני נוטה לחשוב על זה כעל צרחת הארץ. ארצי צועקת לדקה שלמה, ושכל העולם ישמע. לפעמים אני תוהה אם באמת שומעים את זה עד לארץ אחרת.

בסוף הטקס זרים אין-ספור מכסים כמרבד כל חלקת קבר, כל משטח פנוי.

המקום כל כך עדין וטהור, נראה כמעט כאילו המוות מנסה לפצות ולהטיב ככל שיוכל עם ההרוגים.

לא הייתי מתנגדת בעצמי להיקבר בחלקת אלוהים שכזו.

ואז נזכרת שכל הקבורים הם צעירים שנרצחו, לא אנשים שהחיים עשו עמם חסד אחרון בקבורתם במקום שכזה.

אני לא בטוחה עד כמה הפנמתי- פתאום כל דבר מחוץ ליער הזה נראה לי כמעט מנותק.

ולמרות זה,

ובגלל זה,

אני יודעת שתמיד אזכור.

מחר אלך לים, מחווה ליום העצמאות ולא לכל ההרס והחורבן.

עוד מקום לחשוב בו, עוד מקום למצות.

אני חושבת שיום הזיכרון מהווה בעצם איזה סוג של דרך למלא אדם בלאומיות נרגשת ואהבה עזה לעמו. לגרום לו לחוש קשר פנימי ומחייב, כי כשרואים פרח מת קשה שלא לסמפט ולאהוד...

כל זה רגע לפני יום העצמאות, כי אז הלאומיות והאחדות מתפרצת במקום טוב יותר, נובעת ממקום טוב יותר שרק יום לפני הכאיב כל כך.

ואי אפשר לחגוג ולשמוח במדינתו מבלי להודות קודם לבחורים ולבחורות שהקריבו את עצמם כדי שנוכל לעשות זאת.

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה תודה...

וסליחה מכל הלב שאני ממלאת את מקומכם בחגיגות הכחול-ולבן.