הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.
טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,
מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...
עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.
האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?
חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.
חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.
ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,
אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".
לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.
כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.
גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.
זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.
עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.
הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.
בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.
למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.
הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.
כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.
לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.
חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.
ואני? אני לא קלטתי כלום.
רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.
שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.
מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."
כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.
מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?
והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?
מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.
היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.
לא ידעתי מה לחשוב.
לא הבנתי.
רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.
רק אז הפנמתי.
לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.
אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו."
אולי היא אפילו לא ידעה.
אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.
קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.
איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!
הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.
כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"
ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.
אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.
אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,
אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,
אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.
ומה עושים עכשיו?
[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]
תמליצו?
חשוב לי שאנשים ידעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
