פצעים ונשיקות

היום המורה להיסטוריה לא באה.. והעבירו קולנוע ליום רביעי...

מה שגרם לזה שסיימתי ללמוד לפני 12!

אביטשיה וקרנצי נתנו לי את הרעיון לסוע לבקר בדרור.

אני יכולה לכתוב "כמה כיף היה להיות שם". אבל זה שקר.

כמובן, נהנתי מאוד לראות את חברות שלי.... והן כנראה נהנו לראות אותי, כי הן לא ההפסיקו לצחוק על הגודל של הציצים שלי. כמובן שהתרגלתי לזה בפלך, אבל בדרור- התדהמה הייתה מוחלטת, הן פשוט התרגלו אלי בתור "עדי השטוחה" מהיסודי, וקיבלו מישי עם הנונגות הכי גדולות בשכבה שלהן. הייתי צכה לספר על זה לפני שבאתי לבקר?

כי זה לא היה חכם לצחוק על זה מול כל הבנים בדרור.

אפרופו הבנים בדרור, אני מתחילה לראות אותם כפלכיסטית* וזה עושה לי להקיא. אני אשכרה מסתכלת על הבנים שם, אלה שהיו איתי מהיסודי,2 ומתעניינת בהם. קצת.

והרגשתי ממש טוב, שכששני בנים שישבו על המדרגות עשו לי עיניים ונעצו בי מבטים, פשוט התעלמתי.. ואח"כ הם אמרו לי "אני מכיר אותך, לא? לא קוראים לך אנה?" *נמאס לי להיראות רוסיה!* אז פשוט נעצתי בהם מבט מזלזל ומתנשא והמשכתי בדרכי לשירותי הבנות.

כמה נפלא, התנהגתי כמו דרוריסטית ולא עצרתי לפטפט איתם כמו פלכיסטית צמאה לבנים ונואשת.

אולי זה מה שהפריע לי בפלך?

הבנות שם.. כאילו "מחכות" לבנים. הן יושבות בכיתה שלהן וחולמות על בנים וצועקות שהן רוצות חבר, ופשוט מחכות ליום שהן יכירו בן, וכשהן מכירות הן מתמוגגות ואז כל החברות שלהן יתנפלו על המציאה החדשה. והן פשוט יושבות בכיתה וסורחות ומחכות לבנים שיגאלו אותן מהרווקות, ומתפללות להתחתן מוקדם... אבל כמובן, מאחר ואין בנים, הן מעמידות פנים שהן קהילה גדולה ומאוחדת ופמיניסטית שדוגלת אך ורק במעמד האישה, ומעמידות פנים שטוב להן להיות רק בנות ואיזה יופי טופי שאפשר לדבר על המחזור ועל הציצי בקולי קולות במסדרון ולמשמש את חברותייך.

אז תתפלאו, אבל גם בדרור אני וידידות שלי דיברנו עם ידיד שלי על טמפון שהוא בדיוק החזיק.

בכל אופן, זה לא מה שגרם לי להרגיש רע בדרור. מה שגרם לי להרגיש רע היה זה ש... נו, שנה שעברה, יותר בתחילת השנה, הייתי כמהה לביקורים שם, והרגשתי כל כך בבית כשביקרתי, והרגשתי נפלא ובמקום שלי שם.

ועכשיו, כשביקרתי, הרגשתי כל כך שונה. כאילו אני שונה מכל הבנות שם, הם בחיים לא יבינו אותי ואני לא אכנס לעולם בו הן חיות. כאילו יש עלי מסכה.

זאת התחושה המדוייקת. מסכה שחוצצת.

וזה היה קצת נורא. כי אני לא רוצה, מצד אחד, לאבד את הדרוריסטיות שבי ולהפוך לפלכיסטית מושלמת.

מצד שני, אני לא מרגישה במקום ממש שם. אני חצויה מבפנים. אני רואה שם בנות וחושבת שאלו חברות שלי- אני רואה מישי בחולצה שחורה ובאה לקפוץ "פליצי!!! [אסתר]" ומתחרטת בשניה הנכונה. זה נורא.

זה כאילו אני לא שייכת לאף אחד מהמקומות האלה. אני לא עוד לא פלכיסטית, וכבר לא ממש לגמרי דרוריסטית. שומקום זה לא הבית האמיתי שלי כרגע.

אולי אני אופקיסטית? נראה לי שזהו, אני אופקיסטית. זה הבית שלי.

רק חבל שבפועל אני כבר לא.

הו וול, אח"כ הלכתי לעיר והשתעשעתי בתמנון יחד עם המוכרות שכבר הכירו אותי מאתמול- התבדחנו לנו על חשבון שאר הלקוחות וכו'. חמודות שכמוהן. ויצאתי עם 4 חולצות ב100, אגב. ואפילו לא אחת מהן שחורה. הבטחתי לעצמי ועמדתי בזה. בראוו לי.

אח"כ הסתובבתי במעגלים בעיר עם הפלאפון באוזן תוך כדי "כן אבא, אני הולכת ישר, כן, יקח לי דקה להגיע לבזאר, חכה רגע.. אני פה.. אוקי, ימינה? טוב, אבל זה לא הרחוב הזה! כן! החנות לא פה! לא מוצאת! %^%*%#$*& מה??? לחזור שווווב אחורה? אוקי..."

ואז לגלות שחנות האוזניות סגורה. מרד, סאקרה בלו. [התגעגעתי לביטויים האלה]..

אז נסעתי הביתה. והתקלחתי. ואכלתי ב5 וחצי, אחרי שכל מה שאכלתי מהבוקר היה פאקינג סנדוויץ'. פאקינג סנדוויץ' קטן ומסכן, רק שיהיה ברור.

אווה, והכנתי מתנת יומולדת לאביטש.

מחר טשיה בת 15. זה כל כך משונה. אבל בעצם קצת התרגלתי.

מזלטוב, טשטש! אוהבתותך, אם את קוראת את זה.

יצא לי פוסט די טוב, אחרי שלא חשבתי שאני אכתוב המון.

בזמן האחרון אין לי ממש השראה... אני לא מצליחה לצייר או לכתוב. ואם כן, זה הכל בדיוק אותו סגנון- כל הציורים דומים וכל הקטעי כתיבה אותו דבר. זה ממש מאמלל.

צייר בלי השראה, או כותב בלי השראה, זה כמו אדם בלי נשמה.

זוועה.

אבל אני במצברוח מצויין, אגב. סתם כי נחמד לי ויש לי מוזיקה ומילקשיק גלידה.

*ראו בתגובות הראשונות.