פצעים ונשיקות

ככה אני מרגישה עכשיו,

או בעצם רוב הזמן לאחרונה.

גם אם אני יפה, זו עבודה. זו עבודה של שעות או דקות או תכשירים שהם לא אני, ועבודה בעיניים.

אם אני יפה זה כי הצטבעתי במשך כמה זמן. כי שמתי את האודם הנכון על השפתיים, כי סידרתי כל שערה במקומה כמו אחוזת תזזית, כי החלפתי בגדים חמש פעמים, כי אני מכירה את הגוף שלי כל כך טוב שיודעת מה אני חייבת לשנות ואיך כדי לגרום לו להיות העדי הייצוגית.

והיא כל כך יפה בפשטות.

היא כל כך יפה שכשהיא נכנסת לחדר כל האוויר מהריאות שלי בורח החוצה.

היא כל כך יפה שהיא יכולה לאסוף סתם ככה את השיער כי לא מרגיש לה שהוא מסתדר (בנות) והוא עדיין יראה, היא עדיין תראה מהממת.

היא כל כך יפה כי נוח לה, ומצחיק להגיד את זה, קצת כמו פרסומת לטבע נאות.

לא משנה כמה יפה ארשה לעצמי להרגיש, תמיד ארגיש זיוף לידה. תמיד ארגיש בובתית, קצת כמו בראצ או בארבי ליד הילדה האמיתית והמהממת.

היא כל כך יפה שכשהיא לא נמצאת כל הערב שלי נראה קצת אפור,

כאילו לקחו את כל הצבע בעולם מהחדר.

אירוני שאני צבועה יותר מכולם.