פצעים ונשיקות

אז את שוב כותבת, כדי שוב להימנע מלדבר על זה בקול,

כי יוצא שזה הדבר היחיד שאת מסוגלת לדבר עליו

והדבר היחיד שאת לא רוצה, לא מוכנה ולא יכולה לדבר עליו.

את שוב כותבת כדי להימנע מלהרים טלפונים לאנשים שרוצים לישון בשעות כאלו.

את שוב כותבת כי זו דרך לדבר לעצמך, רק לא באנגלית ולא באמצע רחוב נטוש.

את שוב כותבת, כי האצבעות שלך כבר רצות לבד על המקלדת ואפילו לא ידעת שאת חושבת את כל הדברים האלו, אבל מי את שתדברי כנגדן.

את שוב כותבת כי כבר אמצע הלילה ולישון את לא תלכי עכשיו, לא אחרי שאכלת כל כך הרבה עד שכואב, לא אחרי שהוצאת את הציון בסימולציה ושוב התאכזבת, לא אחרי מה שחלמת אתמול בלילה ועדיין מהדהד, ראבק, לא אחרי התחושת החמוצה הזאת שעלתה כשראית את התמונה של נועה, את לא תלכי לישון עם כל ההדחקה הזאת בבטן רק כדי לשכב שם במיטה ולבהות בתקרה במקום להסתובב על הצד ולהירדם, כי לשכב ולבהות בתקרה גורם לך לחשוב, ואין סיכוי שתצליחי לא לחשוב על כל זה לפני שתתני לעצמך קצת מנוחה בשינה. איזה מנוחה. הלוואי ולא היית חולמת.

את שוב כותבת כשבעצם אין לך מושג מה את עושה.

על מה רצית לכתוב בכלל.

רצית לכתוב עליה,

אבל את שוב לא תעשי את זה.

מה נדפק.

סתם התחלת עוד פוסט, ומתישהו זה יצטרך לצאת.

מה נדפק.