פצעים ונשיקות

אז אף אחד לא יבין את התחושה הזאת,

ואני יודעת שאני מזיינת את השכל לאחרונה על הצבא,

אבל הייתי צריכה להוציא את המדים ולעלות עליהם. פשוט הייתי צריכה. נפשית. פיזית. הכל. פשוט הייתי צריכה.

אז הפכתי את כל הבית בחיפוש, ומצאתי אותם בשקית עם כל הדברים האחרים שלא מצאתי (כמו רשימת השירים שלנו או אקדח הצעצוע),

והם היו קצת מסריחים (עדיין) ומאוד מאוד מקומטים, בלי דרגות ששכחתי שתלשתי ובלי שרוך שנמצא איפשהו גם הוא בשקית, ובלי כלום. חגורה ופץ' לפלאפון. זהו. והכתם האדום הזה של עט על הכיס הקדמי, שכבר היה ככה כשאון הביא לי את החולצה.

הם קצת גדלו עלי, המכנסיים שפתאום נראו מלאי אוויר והחולצה שיכלה להיות קטנה יותר, או החגורה שהייתי צריכה לקצר.

הם קצת התיישנו עלי, עם השיער המפוזר שלי והעגיל שנעוץ בגבה ועם הלק והעגילים באוזניים וכל מה שעבר עלי בארבעת החודשים האחרונים.

מוזר לי להגיד ארבעה חודשים. זה המון המון המון זמן.

וזה זמן שטס באזרחות, זמן שטס,

לא נתפס לי איך ככה עברו מה שבשנה צבאית לוקח נצח לעבור. שליש שנה שאני כבר לא שם. שליש שנה שאני פה,

וכשחזרתי לפיג'מה הרגשתי כאילו אני חוזרת להיות ילדה בת שלוש.

אני יודעת שלא טעיתי. אני מתעקשת להזכיר לעצמי שלא טעיתי ושהמקום שלי הוא פה... לחזור לשם אני לא רוצה. החיים שם קשים. (מצחיק להגיד את זה ולנסות להעמיד פנים שכאן לא. רק ששם יש קשיחות אחרת.)

אבל הייתה בי תחושה, דחף חזק וצורך בראשיתי שכזה לחזור ולעלות על מדים שוב.

אז הוצאתי ועליתי.

אני לא יגודייב, אני לא יגודייב, אני לא יגודייב.

באמת שלא.

אבל משהו חסר לי.

הדר השתחררה לי אתמול. איזה עולם מוזר.