פצעים ונשיקות

היה ים,

היה לשמוע את safe and sound ולהתבונן מחלון האוטובוס בשער הגיא החולף מולי,

היה לבקר את יוחאי בעבודה ולראות קצת לומיה [ואז להחליט שאני נורא רוצה גלקסי],

היה ללכת משם ברגל דרך פארק הירקון ולהתאהב קצת בטעות בתל אביב,

והיה להגיע לים בלילה, לחלוץ נעליים בכניסה לחוף מציצים, לעשן סיגריה אחת, לקפוא למוות אבל להזכיר לעצמך שזה חול מה שאתה מרגיש בין אצבעות הרגליים,

זה חול קר וזה טוב,

זה חול בין האצבעות ועכשיו אפשר לחזור הביתה בשקט, עם קצת רוח מלוחה בשיער.

זה לא ממש השקט לנשמה שרציתי,

אבל זה היה יום של לעשות משהו שונה, לא להיות בירושלים, לא לטבול בעצמי.

עכשיו זה קצת להתמוסמס,

לקבל ממך הודעה ולהבין בשקט כמה זה מאכזב שלרגע הלב נכמר ורציתי לשלוח "התגעגעתי ללדבר איתך", כשבעצם שניה אחרכך את מבינה שכלום לא השתנה ועדיין יש שם נתק.

זה לדבר עם מישהי ולחשוב כמה זה יכל להיות מושלם אם רק הייתי מרגישה משהו. משהו אמיתי, לא קצה של חוט.

אבל לא, כל הרגשות שלי איפשהו שם בצד השני של המסך, בעיניים של מישהי אחרת שלא תסתכל בי יותר.

זה להבין כמה כל התל אביב הזה לא הספיק,

כמה הוא לא נגע במקום הנכון אם הרגע חזרתי הביתה והכל מרגיש שוב אותו הדבר. משהו היה צריך להשתנות.

אבל לא, חזרתי ואני עדיין אוהבת וכאובה קצת.

עוד 19 יום.