פצעים ונשיקות

יש לי קטע עם עיניים.

תמיד היה, כנראה תמיד יהיה.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

עיניים זה הקטע שלי. זו אני. זה מייצג את מי שאני, מייצג בשבילי אנשים אחרים.

אם זו אני, זה כחול, וזה תמיד הצבע שלי. תכלת הוא הצבע שאני נאמנה לו וכמו השיר kiss me- לא משנה כמה חדשים אחרים יבואו וכמה אתלהב לתקופות מדברים שונים, תמיד אחזור אליו בסוף, תמיד יהיה הבית שלי.

אם זה אנשים או בעלי חיים אחרים- זה הרגש. זו הדרך שלי לקרוא אנשים, הדרך שלי להביט להם קצת עמוק יותר לנשמה. 

עיניים חומות ממכרות אותי כמו שוקולד, ועיניים כחולות.. זה מוזר, אבל כשהייתי קטנה זה תמיד הרגיע אותי כשגם לאנשים מסביב היה. איכשהו זה גרם לי להרגיש כאילו הם שותפים איתי לאיזה סוד, כאילו הם האחים שלי בצורה מוזרה. זה אפילו היה ברשימות שלי פעם. זה היה מרגיע אותי, וזה עבר, אבל עדיין נשאר משקע קטן. אני חושבת.

העיניים שלי הן הכל בשבילי. הדבר היחיד והמוחשי שאני לחלוטין אוהבת, גם אם לפעמים יש לי תקופות התמרדות של שנאה לגודל או לצורה או אפילו לצבע שלא הולך עם כלום.

הן מייצגות אותי, מביעות אותי, ואני חושבת שאם הן היו טיפה אחרות אף אחד לא היה טורח להעיף בי מבט שני. זה היה לוקח לי את כל הייחוד.

העיניים שלי הן הכישרון שלי. בזכותן אני מציירת, כי אני רואה את מה שאני רואה ומעתיקה אותו אחד לאחד על נייר. רק בזכות קשר עין, כי למדתי לראות דברים כפשוטם. הן הדבר היחיד שאי פעם גרם לי להיות טובה במשהו באופן מוחלט ומולד, ולדעת את זה.

בזכותן אני יורה טוב יותר מכל אחד אחר שאני מכירה. בזכותן אני לא מפספסת, אף פעם, אף כדור. בעצם רק פעם אחת.

כי זה הדיוק שלי וזו המומחיות שלי, קשר עין, זה כל מי שאני.

אני לא מסוגלת לתת אותן למישהו אחר, גם אם זה יציל אותו.

לא מסוגלת לתת את המהות שלי. זה פרטי מידי.

אם היו מציעים לך לתת את הנשמה שלך אחרי המוות למישהו אחר שישתמש בה- את ההכל שלך, את האני הפנימי, את הרגש ושנות החיים וכל מה שעבר עליך- היית עושה את זה?

אני יודעת שאני עושה שטות לכתוב על זה כי זה הופך את זה לאמיתי,

אז אנסה לתמצת,

אבל גאדאמט את הכי אש שצריך להתרחק ממנה. הכי אש בעולם. מחממת ומזינה אותי, ויום אחד עוד תבעירי ותשרפי את כל מה שבי.

פאק, להסתובב ולברוח כבר עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי, כי זה בכלל עוד לא אמיתי,

בכלל הכל בדמיון,

בכלל אני הוזה הכל ואפילו לא חושבת על זה עד כדי כך.

אבל למקרה שאתחיל לחשוב, ולמקרה שאתחיל באמת לדמיין-

לסובב את הגב כבר עכשיו.

ולא, הלילה בלי שיחה עד 3 לפנות בוקר. הלילה בלי סמס. מובן?

תקשיבי לעצמך,

למה את אף פעם לא מקשיבה לעצמך.