פצעים ונשיקות

אבל זה עושה לה טוב, אז מה כבר רע בקצת לברוח?

שומדבר.

להגיש, לפנות,

עוד כתם על הסינר והיא שוב שופכת קצת קפה על המגש.

מחייכת, מהנהנת,

מעמידה פנים שתזכור הכל כי את הפיתקיות והעט הכניסה למכנסיים במקום לכיס.

רוכנת מעל האסלה, שיער אוספת לזנב-סוס שמוט,

מקיאה את נשמתה וחוזרת אליהם.

הכל בסדר, חיוכים, יש טיפות עיניים בצבע כחול בקופסה של המפיות.

העייפות גוברת והיא כבר לא זוכרת דבר מאתמול, גם לא מהיום,

איזה יום היום בכלל,

והנה עוד קפוצ'ינו-גדול-חלש-עם אקסטרה-קצף וכוסעמק היא שכחה את הנטול, למה הם תמיד רוצים נטול אם הם ביקשו קפה מזורגג.

מתכופפת, הדלת של השירותים שוב נורא קרובה פתאום,

השריטה ליד הטואלט תמיד הייתה שם?

מסטולה מתמיד והמרק הזה של השעועית נורא חם, חם מידי כשמטפטף במורד הזרוע, אולי פרמז'ן יעשה לו טוב.

כן, אולי פרמז'ן.

לא יודעת מה זה פרץ הכתיבה הזה בימים האחרונים. עצר לי הכח באמצע.

עריכה, 01:06 [ובכלל לא קמתי מהמיטה כדי לכתוב אותה]:

כל לילה, כשאני הולכת לישון, מישהו אחר מת.

אני עולה למיטה, מכבה את האור ומחכה שהסרט יתחיל.

כל לילה אני בלוויה אחרת, לפעמים הלוויות חוזרות על עצמן באלפי תרחישים.

פעם היא מתה ככה ופעם ככה. פעם היא מנחמת אותי עליו, ופעם אין לי נחמה.

10 דקות לפני השינה, ככה זה בנוהל. לפני שאני נרדמת זה כל מה שרץ לי בראש.

כל לילה אני קוברת מישהו, מתאבלת על מישהו, מתאבדת על מישהו, נאבדת על מישהו,

מתכווצת מתחת לשמיכה ורק מחכה שהחושך יקח אותי כבר,

שזה יגמר.

כל לילה כשאני הולכת לישון מישהו מת...