פצעים ונשיקות

אני נורא רוצה לדבר,

ופתאום זה כבר לא המקום שלי לכתוב בו כי הוא מזמן כבר לא פרטי. פתאום אי אפשר להעלות לכתב את כל שעולה על הדעת, וקשה לי קצת.

אמצע הלילה ואני שוכבת, שפה נשוכה, בוהה בתקרה.

אמצע הלילה והמחשבות רצות, עפות,

ואני כבר לא יודעת אם אני חושבת מהר יותר או לאט יותר כשאני מסוממת.

אמצע הלילה ואין שום מואזין ברקע,

אבל יש דפיקות של הלב הרצחני שלי שפועם בכל הגוף ובמקום החמצה עומד טעם של חרטה מרה בגרון.

לחרטה יש טעם שונה לחלוטין מכל מה שרגיל אצלי;

זו לא האכזבה של פיספוס או של סיום או של משהו שלא עמד בציפיות.. זו ההרגשה הזו שאתה שוכב במיטה וקצת בא לך לבכות על מה שעשית, בא לך להיעלם, לא בא לך להתקיים לקצת זמן. בא לך לקחת את הדברים צעד אחד אחורה. בא לך חיבוק הכי שבעולם רק כדי להרגיש בטוח ומוגן שוב, תמים, אבל מגע זה הדבר האחרון שמתאים לך באותו הרגע.

זה לשכב במיטה, לנשוך את השפה ולבהות בתקרה.

זה לרצות לכתוב כשאתה לא מסוגל, ודווקא עכשיו אתה כן.

דווקא עכשיו אתה לא.

אז כותבים סתום, ורק אתה תבין את עצמך.

"סליחה" היא אומרת לי, ואין שום סליחה באותו הרגע. הכל בהיר לשתינו.

דיברנו,

ואני מתעייפת שוב מכל הביצה הזו. לא שרע לי. היה לי נפלא.

אבל אני לא זוכרת שום דבר מהסופ"ש האחרון, כלומר אני זוכרת שטויות ואת כל מה שקרה אבל בסה"כ ארבעת הימים האחרונים כמו מחוקים אצלי.

הייתי מחוקה ארבעה ימים. מחוקה.

שותה ואז מעשנת ושוב מעשנת ומעשנת עוד קצת ואז אחרי שכבר עישנתי מעשנת שוב. מחמישי עד ראשון, כולל.

אני מאבדת שליטה, זה הזמן שלי לאיבוד השליטה, אולי התקופה היחידה בחיי שארשה לעצמי עד כדי כך להתפרק. העבודות שלי לא חשובות מאוד ולא ממלאות את חיי למרות שכן את רוב הזמן שלי, אבל כרגע אני מתמקדת בחברים ושטויות ויציאות. עד הפסיכומטרי, עד שאתחיל לעבוד במשהו משמעותי.

אני אחרי שנתיים או יותר של בניה עצמית, ועכשיו הזמן קצת לפרק ולהרוס. לעשות קצת שטויות, לאבד את עצמי.

ומסתבר שלאבד את עצמי אומר להימחק, להימחק, להימחק,

להיות אני ולא-אני בו בזמן, להתערבב עם כולם וכן להיבלע, להימהל לחלוטין.

זה אומר שאני מתערבבת עם כולם ונשאבת עמוק יותר ויותר פנימה לתוך הבוץ הטובעני הזה שכולנו מחטטים בו,

זה אומר שמידי פעם אני צריכה לעלות לקחת אוויר.

כמו עכשיו, כמו הטלפון למאיה, כמו השבת שאני הולכת לבלות אצל ליאור ורוצה נתק מוחלט לכמה רגעים.

שם אני אני, כמו שהסברתי לה.

שם אני חוזרת להיות ילדה בת 5, אבל לא במובן של ילדה קטנה. פשוט במובן של אני אחד מכולם בתוך מקום שהוא שלי, זה הטבעי שלי, בלי גירויים חיצוניים של מה יחשבו עלי ובלי לנסות לגרום לאף אחד שאני לא מכירה לאהוב אותי בכוח, שם מה שמגדיר אותי זה לא האהבה של אנשים כלפי אלא אני בלבד. שם אני מתקיימת בזכות הרגע עצמו ולא בזכות מי שסביבי.

שם אני לא מחשבות, לא יותר מידי מחשבות שמתרוצצות לי בראש.

שם אני לא משחקים בין קשרים, מערכות יחסים, קונוטציות למיליון דברים אחרים. מה שמזכיר לי, מיליון רסיסים קטנים.

ושם אני לא חוזרת אחורה לגיל ההתבגרות, שם אני פשוט אני.

פשוט אני, יחפה או נעולה במשהו פלאפי וצמרירי, פיג'מה ולבשל הרבה עם ליאור, לשבת על נרגילה עם חברים שהם באמת חברה טובה, רגועה ושפויה, שם משהו תקין כזה. משהו שנורא חסר לי בצעירים, כי כשמם הם, צעירים. שם אני יכולה להיות ילדה קטנה בין מבוגרים ובכל זאת להרגיש שווה לכולם כי בעצם אני כזו.

שם אין אני. יש פאזל ובתוכו אני כפי שאני, טהורה ונקיה, אחד מהחלקים אבל שלמה בפני עצמי.

ואין שום דבר מעבר.

אני מתה על זה. הולך להיות כל כך בריא לי בשישי, ורק המחשבה על כך מעודדת ומרגשת אותי.

גם אם למחרת נלך לסופרלנד ושוב ירגיש לי שאני טובעת, למרות שאין לי שום סיבה לטבוע.

יש אנשים שאני כל כך אוהבת, אנשים שאני מצליחה לדבר איתם הכי עמוק וטבעי שבעולם למרות שאנחנו מכירים רק כמה חודשים, אנשים שיודעים לקרוא לי את הנשמה בעיניים תוך שניות ספורות,

ובכל זאת אני יודעת שמשהו לא בסדר כי הם לא באמת מכירים אותי.

אני אמצא את עצמי שוב יום אחד,

עכשיו זו תקופה ללכת לאיבוד...

אלוהים, אני כל כך, כל כך אוהבת לכתוב. זה כמו לנקז את כל הרעל וכל המחשבות שמתיישבות לי משומה בבטן אל תוך נייר.

"זה? לזה קוראים הגיגית," אמר דמבלדור. "לפעמים אני חש, ואני בטוח שזה יישמע לך מוכר, שפשוט יותר מידי מחשבות וזכרונות דחוסים בתוך הראש שלי".

"אה," אמר הארי, שלמען האמת לא יכול להעיד שאי פעם הרגיש כך.

"בהזדמנויות כאלו," אמר דמבלדור, והורה על קערת האבן, "אני משתמש בהגיגית. צריך רק לנקז מהראש את המחשבות העודפות, לשפוך אותן לתוך הקערה, ואז אפשר לבחון אותן בשעות הפנאי. התבניות והקשרים הולכים ומתבהרים כשהם מוצגים כך".

נ.ב.

אמא שלה הראתה לי ציורים שלה.

בהיתי בציור ולא ראיתי אותו, ראיתי אותי ואת העובדה שהדבר האחרון הבאמת משמעותי שציירתי היה הפרוייקט גמר שלי באומנות. במבט לאחור אני לא חושבת שהייתה תקופה נעימה מזו, מלהשכיח את עצמי לעבודה ככה. זה היה לפני שלוש שנים.

אני יודעת שאני מזיינת את השכל על זה כבר ארבעה פוסטים ולא עושה עם זה כלום,

אבל אני באמת חייבת לחזור לצייר.