פצעים ונשיקות

אז ככה,

אני רואה קליפים של tomorrowland ומתאהבת בכל רגע מחדש. אני כל כך רוצה להיות שם שזה מטורף, וזה עולה כל כך הרבה שזה פסיכי.

אני לא בטוחה בלל אם זה שווה את ההשקעה הכספית המטורפת- משהו כמו חודשיים של עבודה בשכר מינימום כדי להיות 5 ימים בקמפינג ו3 מתוכם בפסטיבל, אבל טוב נו, על מי אני עובדת, זה נשמע מושלם.

בא לי בא לי בא לי.

ותכלס אם אני מסיימת פסיכו בסוף מרץ אני לגמרי יכולה לעבוד ולהרשות לעצמי להוציא אח"כ. לפני הפסטיבל אפשר להיות בברלין ואמסטרדם וככה לסיים בפינלה גדול. לטוס חזרה לארץ. הלוואי שאת הטיסות המדהימות המאורגנות שלהם אפשר לקחת מחור אחד באירופה ולחזור לישראל אחרי. 

ואז... ואז? המון המון עבודה. המון דרום אמריקה, או תאילנד, או גם וגם. אבל לפחות את האירופה אכסה...

היום בערב שופינג: השגתי תיקצוב של 300 ש"ח שזה המקס' שלי להערב בH&M אבל לא המינ'. אני חייבת בגדים דחוף, ברמה של אתמול עמדתי מול הארון והוצאתי פריט אחר פריט, מדדתי את כולם עם שלל אקססוריז [טוב, בסדר, צעיפים] וג'ינסים שונים [נבוכה להגיד שהגעתי גם לטייטס סגול בשלב מסויים] וכלום, אבל כלום, לא נראה לי לביש.

הכל היה משומש מידי, בלוי מידי, משמין מידי, ראו-אותי-עם-זה-3-פעמים-החודש-והוא-רק-התחיל-לפני-שבוע מידי.

אז בא לי שופינג, ואני במוד היסטרי ויש לי קצת כסף, וזה אומר שהיום בערב אני לוקחת אוטו ומחרפת נפש בקניות. גם אם ירד לי החשק באמצע וארגיש מכוערת ושמנה מתמיד, אני חייבת בגדים.

להתחמש בנעליים נוחות, שיער מסודר ואיפור תקין ואז אוטומטית מרגישים פחות רע להשתעבד לתאי המדידה בעשרות חנויות.

ג'יז. לא היה לי פריט אחד לרפואה. טראומתי במונחי בנות.

תודה לאל שלפעמים אני פחות נקבה.

אגב, אני חושבת על לימודים יותר ויותר.

אין לי מושג איך אעשה את זה כי כרגע נראה שאני מתכננת רק את הטיולים הגדולים, אבל איך אמרו לי? פרה פרה.

אני משתחררת בגיל 20 ושלושה שבועות. 20 ו24 ימים ליתר דיוק.

זה המון זמן עד שבאמת יהיה לחץ להתחיל ללמוד. יש אנשים שמתחילים בגיל 22 או 23. מה רע אם את השנתיים וחצי שעד אז אעביר בלעשות כסף, את חלקו לחסוך ואת חלקו הכנבד להשקיע [לא קוראת לזה לבזבז!] בחיי מותרות וטיולים? מגיע לי...

ובחזרה ללימודים,

אני מדברת על מקצועות ונושאים וזה מלא בזמן האחרון.

אמא פתאום הקריצה לי פירסום. אמרה שזה מתאים לי. תכלס היא צודקת, הומור זו תכונה חשובה אצלי אחרי הכל וגם כל הקטע של לצייר דברים בצורה מושכת, כלמר לגרום לאנשים להתאתגר [זו מילה בכלל?] ולהסתקרן ולחפש זה מאוד בשבילי. לפיק מסיבות השקה נוצצות, למצוא משפטים שיתנוססו בחוצות רחוב ויודבקו כפליירים בכל חור. 

ואני בכלל חשבתי על פסיכולוגיה עד שנה שעברה. ואז הצבא שינה אותי.

החלטתי שאין לי כח רק להתעסק בצרות של אחרים כל היום, למרות שלמי כמוני מתאים לטפל בדיכאון של אנשים ולעזור להם לצאת ממנו. אבל כמה אפשר.

בא לי משהו ריאלי, משהו שיאתגר אותי ואהנה להתעסק בו כל יום כל היום.

אז חשבתיעל משפטים, כי זה מגניב וכביכול יוקרתי וכי זה מותח ומרתק וזה כמו לפתור חידת הגיון כזו. כמו משחק. 

וחשבתי על רפואה, שזה הכי מוזר בארץ.

מי שמכיר אותי יודע שמאז ומעולם הפוביה הגדולה ביותר שלי הייתה מזרקים. בהתחלה חשבתי שזה מחטים בכלל אבל אז הבנתי שאני מצליחה לעשות פירסינגים... חשבתי שזה אומר שאני בסדר, אבל אז בי"ב הלכתי להתחסן ומצאתי את עצמי שוכבת מעולפת בחדר של הרופאה כשהיא ואבא מרימים לי את הרגליים. כמה חודשים אח"F התעלפתי שוב בבקו"ם.

שנה לאחר מכן כמעט התעלפתי על כיסא המקעקע, אבל 5-10 דק' לאחר מכן הוא המשיך ואני הפסקתי להרגיש. זה, והחיבה שלי לפירסינגים, אומרים לי שאני יכולה להפוך אולי בחילה לאדרנלין. שאני יכולה להרחיק את עצמי מגוש הבשר שנחתך, שאני יכולה להפריד את עצמי מהאיבר הננגע, שאני יכולה להסתכל על זה כעל אומנות או משהו שלא גורם לרגליים שלי להפוך למרשמלו ולבטן לג'לי.

אני אמורה להיות מסוגלת.

והאנטומיה של גריי גורמת לי פרקטיקלי להתאהב במקצוע הזה. זה מעניין, ולא מפסיק להיות מאתגר, וזה חשוב ונחשק ויוקרתי ומרוויחים המון ומפתחים את השכל בכמות אדירה. והכי חשוב, יש לזה אג'נדה. זה לא סתם ליופי. זה יכול להציל חיים.

כמו אז, כשהייתה את התאונה אחרי שסבא מת והדר התקשרה והתחלתי לבכות שנמאס לי מחוסר האונים.

זה להיות לא-חסרת-אונים, במובן אקטיבי. זה להיות פעילה כשצריך. זה לדעת להחיות ולהנשים ולתפור בנאדם חצוי וקרוע, בין אם הוא מישהו שאתה אוהב ובין אם לאו.

בא לי ללמוד כבר.

אני קצת נאבדת בין כל המקצועות.

אני מקווה שכמו שהצבא שינה לי את כל הפרספקטיבה, גם כל החו"ל והעבודה והטומורולנדים ושנו אצלי משהו,

ככה שכשאגש לבחור מקצוע כבר יהיו לי מספיק חוות דעת ומספיק נקודות וזוויות ראיה ומספיק ניסיון כדי לדעת מה אני באמת רוצה.

נחמד לי. :)