when i talk to you guys, it all seems.. unrealistic.
maybe like i've imagined it all. as if it was never real. as if i could, i should, marry a guy. as if i was just dreaming till now...
but then i go to my room to relax from the emotional storm i've created, and i watch another silly gay movie, and my heart beats when they kiss. like always, since 8th grade i believe.
but still, it all seem to imaginary sometimes...
פעם בחצי שנה אני עושה את השיחה הזו עם ההורים.
מידי חצי שנה הם מגיבים מעט טוב יותר.
בכיתה י"א הם כמעט נעלו אותי בבית כל יום רביעי כדי שלא אלך לקבוצת הנוער. הייתי משקרת כדי להיפגש עם חברים כי הם לא הרשו לי.
שלשום בשבת ישבנו ודיברנו על הנישואים שלי, אולי לאישה, אצלנו בגינה.
איך שדברים משתנים עם השנים...
עבדתי שוב בגן החיות היום, עבודה קשה וקורעת תחת. עבודה של ללכת 9 שעות בחום ובגשם [שאגב, מסתבר שהעונה באים ביחד, בתוספת 80% לחות מתנה!] ולאסוף זבל מרחבי הגן. זה גורם לי לעולם לא לרצות להשליך בדלים יותר. הל, זה גורם לי לרצות להפסיק לעשן רק מהמחשבה על הבדל שבסוף. ועל הצ'ופסטיק שירים אותו.
והיו ארמדילים קטנים שרנה הכריחה אותי להצטלם איתם, ונשפכתי מצחוק כמו ילדה קטנה כי הם מקסימים כל כך ומגעילים למגע צורה לא נורמאלית. שובי לב ממש...
אה, והתלהבתי כשראיתי צב בשיחים. וצילמתי אותו. בגן החיות. משהו באמת דפוק אצלי. :)
דבר אחרון,
ירד עכשיו גשם. גשם אמיתי, לא טיפטוף מבחיל כמו שהיה כל היום ואתמול בלילה.
גשם שמסריח מאבק של סוף הקיץ, גשם שנאגר למעלה כבר מאפריל.
טוב, אולי אני מגזימה, מבול זה לא היה, אבל זה כן עשה לי טוב. בנשמה בעיקר.
יצאתי החוצה, אחרי מקלחת, ועמדתי בגשם. נשמתי.
הטיפות הרטיבו אותי לחלוטין, נספגו בגופיה הלבנה וחילחלו אל תוך העור שלי, הנשימו לי את השיער הלח ממילא, חדרו לי לאף ולפה ולעיניים כשהרמתי ראש לשמיים ופרשתי ידיים לרווחה. הן נפלו לי על כפות הידיים המונפות, דיגדגו אותי בשמחה. היה לי כל כך טוב בכמה הדקות הפעוטות האלו שלא הייתי מסוגלת לחזור פנימה גם כשכמעט נעלו אותי.
האחיות שלי יצאו גם הן, צפו בי מהמרפסת, שאפו גם את הניחוח המשכר הזה של היורה. אמא צאה גם היא.
הן לא הצליחו להתייחד עם הרגע הזה כמוני, לא להבין את עוצמת הברק שהרגשתי כשעמדתי שם ככה. אבל זה היה מדהים.
כיף לי. :)
תמונות עם אלטון הארמדיל בקרוב!