פצעים ונשיקות

החלטתי לאחר התחבטויות קשות מאוד [לא צינית] לוותר על הפגש מחר. הרי ממילא אהיה שנתיים בצבא בקרוב,

ולהתעסק כל כך ביום אחד נראה לי חבל. לי הכינה אותי וסיפרה לי את כל מה שיכלה על התפקיד [תודה לאל שהיא עושה אותו, בלעדיה לא הייתי מגיעה לכלום],

ואם אטרטר את עצמי מחר אולי זה ירגיע אותי ויתן לי הכנה טובה... אבל זה גם בזבוז של יום, יחסית, יום שיכול להיות לי מרגיע וכיף באילת,

ובלאו הכי הייתי צריכה לצאת משם מוקדם יותר כדי להגיע לאילת בשעה כמעט סבירה... קיצור מסובך, אבל אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.

בכל אופן מאוחר מכדי להתחרט עכשיו.

ומחר אילת. D:

יהיה מהמם. וגם אם לא, לפחות אצא משם עם קעקועי חינה בכל מקום אפשרי פחות או יותר...

וזה בטח ישאר למקלחות הראשונות בצבא XD

מתקצרים לי הימים במהירות מדהימה ואני לא מאמינה שזה סוף סוף הגיע...

אני מפחדת ממה שעוללתי לעצמי אבל גם בטוחה שיהיה מאתגר וטוב.

אני בעיקר מפחדת שלא אראה יותר חברים כמעט,

אבל אני שוכחת שגם אחיה ואהנה בתפקיד עצמו, ושגם שם יהיו אנשימות.

נגמר לי הזמן פתאום. אין יותר סופ"שים ארוכים ומזדחלים בבית, אין יציאות לארוחת בוקר בארומה או בג'ו, אין יציאה בערב לעיר לשתות כל כך הרבה שאקום ואקיא כל הבוקר למחרת ועד הצהריים...

כל זה יחכה לאיזו רגילה, עוד חצי שנה ככה. דחיית סיפוקים, נו.

יהיה טוב.

:)