פצעים ונשיקות

שאני פשוט לא יכולה להוריד אותם.

נכון, את רובם שמתי בכיתה ט' כשהייתי קטנה וטיפשה, בת 14 ומאוהבת.

אבל זה בדיוק העניין.

אני יודעת שרובם כבר לא מדברים אלי וכשאני רואה אותם בבלוגים של אנשים אחרים אני מגחכת ואפילו מזלזלת,

אבל קשה לי להוריד אותם כי מבחינתי הם סוג של מזכרת.

אני בנאדם שמאוד קשה לו להתנתק מהעבר. אולי זו הבעיה הכי גדולה שלי בחיים.

אני לא מסוגלת להשאיר את העבר שלי מאחורי ולהתקדם קדימה בלי לחוש חרטות ודברים.

ומבחינתי, למחוק את הכפתורים האלה משמעו למחוק חלק מההיסטוריה שלי, להגיד "הצד הזה לא קיים בי יותר, ואם היה קיים פעם עכשיו מבחינתי הוא נעלם".

גם אם זה נכון, אני לא מסוגלת לעשות את זה.

אני חייבת לעצמי את המזכרת הקטנה הזאת. חודשים של ליקוט כפתורים והזדהות איתם, שנים שלי כילדה קטנה וכאובה- אני לא מסוגלת לזרוק אותם לפח.

פשוט לא מסוגלת.

אז בינתיים, בהתנצלות מראש, המחשב שלכם ימשיך להיתקע כשאתם פותחים את הבלוג הזה.

עד שאהיה חזקה מספיק כדי למחוק.