פצעים ונשיקות

מתחשק לי לחפור. ממש.

אז.

הורדתי קצת לחץ היום בבצפר, הגשתי סוףכלסוף את שלושת המבחנים שלא הגשתי בחודש האחרון...

מה שמזכיר לי שבכיתי ביום חמישי, כן כן, ממש בכיתי. זה לא קרה כל השנה ודווקא עכשיו כן, אתם קולטים?

וזה היה בכי תמים. אוי, כמה תמים ונחמד שהוא בא לי.

ישבתי בחדר מחשבים וניסיתי לסיים את דו"ח המעבדה בכימיה שהייתי בטוחה שהוא לאותו היום [והמורה אמרה שאם לא נגיש אותו במועד ההגשה האחרון הזה יהיה לי 0 באחד הציונים שהולכים למגן]...

ניסיתי להתקדם איתו לבד כי הפרטנרית שלי לא נמצאת אף פעם וגם כשכן היא איטית נורא, והמורה של אזרחות במקרה הייתה באותו חדר ולימדה שביעיסטיות. כשהן עבדו ביקשתי ממנה לדחות את המבחן שנקבע למחרת ולעשות אוות בנפרד ביום ראשון.

מוזר, אבל היא לא הסכימה. כנראה לא הבינה באיזה בצפר היא מלמדת. "אני לא דוחה מבחנים".

[אני יודעת שאני קצת צינית, אבל בבצפר שלנו באמת דוחים מבחנים חופשי. ליתר דיוק, ביום המבחן הרישמי עצמו מגיעות אולי 5 בנות ועושות אותו. כל השאר מתחילות ללמוד בערך בשלב הזה ומגישות בזמנן הפנוי, אבל עד תאריך כלשהו כדי שהמורה לא יחטוף קריזה].

אקיצר, היא סירבה, ואני מובסת לאחר שלא הצלחתי לשכנע אותה חזרתי לדו"ח ופשוט התחילו לרדת לי דמעות מייאוש. לא עמדתי בלחץ ובאותו רגע הכל החליט לצאת החוצה.

לא הצלחתי לעבוד אז שמרתי ועליתי למעלה לקחת ספרים לשיעור הבא. ואז בהחלטה של רגע הסתובבתי וירדתי חזרה למטה כדי להמשיך את הוויכוח. פשוט לא יכולתי לגשת בשישי. פשוט לא.

אז ביקשתי ממנה שוב ואז התחלתי לבכות ממש יותר חזק, ולגלול לה את כל הסיפור שלי שעורר את רחמיה ברגע...

"המורה, את לא מבינה, הייתי חולה שבועיים כמו שאת יודעת ובשבוע שאח"כ הייתה לי בגרות בהיסטוריה שניגשתי אליה ובסוף לא עשיתי אותה אפילו, ויש לי עוד 3 מבחנים שלא הספקתי להגיש מאז והיום ישלי בוחן ויש לי ערימה של שיעורי בית לסיים ומלא מחברות להשלים בכל המקצועות ואני חייבת לסיים את הדו"ח הזה בכימיה והוא לא נגמר ויש לי את המטלה באזרחות שנתת ונשארה לי מלא עבודה והבגרות המעשית באומנות עוד איזה חודש ולא התחלתי לעבוד על הפרוייקט שלי וההפיכה הייתה השבוע אז לא ישנתי מלא זמן והפסטי ביום רביעי ובנוסף לכל נכשלתי בטסט אתמול"... 

כשאני חצי נחנקת לה עם דמעות מביכות משהו היא התחילה להנהן ולבקש ממני שלא אספר לאף אחת שאני מקבלת את ההארכה כי אז כולן יתחילו גם, וכו' וכו'.

אניווי... למה גללתי את כל הסיפור המפורט להדהים הזה עכשיו?

אה, כן, כי בכיתי מעומס, והאמת שבמבט לאחור זה היה נפלא.

כל כך משחרר וכל כך במקום. לא בכי של דיכאון מהחיים או חוסר כוח לההמשיך, פשוט בכי של לחץ, בכי טבעי ונורמאלי [לפלכיסטית בכל אופן]...

בקיצור,

היום התחלתי לחזור לשגרה שוב. סיימתי בחלונות שלי את המבחנים באזרחות, גמרא וספרות והגשתי את שלושתם. הגשתי גם את הדו"ח בכימיה לאחר שנשבר לי להמשיך ולנסות לתקן אותו, ומה שיהיה יהיה. אני הולכת עוד מעט להשלים את המחברת שלי בהיסטוריה שלקחתי מחברה צדיקה :), התחלתי לעבוד על הפרוייקט באומנות היום [בהיסוסים רבים, אני חייבת לציין],

ונראה לי שאני הולכת לצלוח את זה איכשהו. אני מקווה. מאוד.

ראיתי את לוח הבגרויות שלי לפני יומיים וכמעט התעלפתי. הולכים להיות איזה חודשיים בערך שפעם ביומיים יש או בגרות או מתכונת בהם. במקצועות שונים.

אין לי מושג איך נעבור את זה בשלום ועם ציונים סבירים. [ובסבירים כמו שאני רוצה אני מתכוונת עם קידומת 9, לכל החטטנים שיגידו לי ש"הבגרות דווקא ממש לא קשה, עברתי אותה ב75 נהדר!]

מתחשק לי לקחת מחר מצלמה לבי"ס, סתם כדי לצלם מה הולך כל יום. את השגרה שלי, כדי שעוד כמה שנים יהיה לי משהו למזכרת חוץ מהפתקים הקטנים שרצים בשיעורים ועותקים של פלחי פלך.

אני רוצה לתפוס רגעים ראנדומליים בשיעורים, הבעות של מורים, תלמידות סרוחות על שולחנותיהן שקועות בשינה עמוקה, את השומר פותח את השער הירוק הקטן לכל התלמידות שצובאות עליו בחזרתן מנאמן, כאלה דברים. כדי לזכור.

אני חושבת שאני באמת אעשה את זה.

מה שמשומה מזכיר לי, הכלב של חגית מת. אז רק כדי לסדר פה פינת הנצחה קטנה לזכרו, ג'ייק היה הכלב הכי מגניב בעולם בערך, ואני מזועזעת קשות. מסכנה הילדה.

טוב, האמת שנראה לי שסיימתי את הפריקה.

אני הולכת לחפש לי משהו במקרר [ולא למצוא כלום, אני מניחה, בהתחשב בעובדה שלפני 5 דקות עשיתי שוב בדיוק את אותו סיבוב וגם הגיחה ההיא לא הניבה כלום... מכירים את זה?]

ואז ללמוד. אולי.

חננה.

תהנו!