פצעים ונשיקות

לא הייתי בטוחה עד כמה כיף לי בסולם המדד שלי, עד שפתאום הבנתי שזה לא משנה- אני יוצאת, והכי גרוע - גם אם לא מדהים ממש, לפחות אני מרגישה חיה!

וכן, זה עשה לי טוב לדעת שאני שוב עם חברים שלי ושוב מכניסה קצת אלכוהול לגוף [ואני מתכוונת לקצת, בקבוק אחד של פינלנדיה כמובן שלא מספיק לשכר 7 אנשים... יופי מור. ><]

אבל היה ממש נחמד בסה"כ, ואח"כ ישנתי אצל מור וגם זה היה נחמד, וקיצר היה כיף. ושווה את זה.

כי עכשיו אני מותשת, אבל כיף לי לדעת שזה בגלל שיצאתי להיות עם חברים ולהנות איתם ולא כי נשרכתי בבית יום שלם סביב הזנב של עצמי ועשיתי שיעורי בית. :)

הרבה זמן העציבה אותי המחשבה שההתרגשות הראשונית מכל העסק לעולם לא תחזור- לצאת עם חברים זה כבר לא מה שהיה, זה לא להתלהב מזה שיש עם מי לצאת ושיש דבר כזה בכלל, זה לא לגלות עולם חדש בכל יציאה ולהתלהב מזה שבקושי ישנים.

אני גדולה עכשיו, ובוגרת יותר, וברור שהטעם שלי משתנה ואיתו גם הדחפים והתחושות שלי.

זה תיסכל אותי המון זמן שכנראה שהתבגרתי מספיק מכדי לצאת סתם לערב של שריצה באיזה פארק נידח עם כמה חברה,

ועכשיו גיליתי שזה עדיין כיף במינון הנכון ועם האנשים והאווירה המתאימה,

והגילוי הזה ממש משמח אותי :)

כנראה כל מה שאני צריכה זה רק להסתכל על זה מהפרופורציות הנכונות.

נכון, זה כבר מאוד לא מרגש, אבל כן, עדיין אפשר להנות מהאקט עצמו ולא מההתרגשות ש[כבר לא]באה איתו. :)