פצעים ונשיקות

התעוררתי שוב אל תוך מציאות בה כל חלומותי ומשאלותי האפלות ביותר בתגשמו:

הייתי רזה, דקיקה לאין-שיעור, מדהימה. ולא רק זה- אפילו לא התעניינתי באוכל או הרגשתי דחף עז לבלוס שהצלחתי לכובשו; כלום.

הסטאטוס הבלתי משתנה שלי הפך לרזה.

והשיער שלי, השיער שלי היה מושלם, כמו שתמיד רציתי אותו. חלק וארוך, מסתלסל אך בקושי בקצוות.

שחור ומבריק, וכל זה כשבקושי נאלצתי לטפל בו ולהתעסק איתו. הוא היה שם, יפה ונקי, בדיוק כשהייתי צריכה אותו.

עיניי נראו ענקיות בתוך שמורותיהן, סוף סוף לא מכווצות בתוך פני כצימוקים בעוגה תופחת. הן היו גדולות ובוהקות, מוקפות שחור וצללית כהה סגולה.

מעבר לך הייתי לבנה כסיד- חיוורת בעלת עור דק כנייר.

נראיתי כמו שכל חיי חלמתי להיראות.

והסביבה... כולם התייחסו אלי כאל סוג של קדושה, החברה הכי טובה של כולם, זאת שלמרות אווירת האופל והקדרות סביבה- עדיין נמצאת במרכז, ההילה האפלה רק מוסיפה טעם לעניין.

פתאום כל מי שרציתי אהב אותי, רצה לרצותי, וכמו בסרטים, כמו בפנטזיות הכמוסות שלי- הזיל למעני דמעה או שתיים.

הקצתי שוב אל תוך המציאות בה הייתי כל מה שתמיד רציתי,

מספיק בזמן כדי לעזור לרופא לסדר את הפיאה והסדינים שלי שהתקמטו, ולראות אותו מחבר את שקית הכימותרפיה שלי לעמוד האינפוזיה.

לילה טוב?