פצעים ונשיקות

את יושבת שם, וצילצול מוזר מתנגן באוזנייך, מעין הלמות תופים במקצב מרתק, שאיכשהו גם קבוע וגם מתחלף כאחד.

יכול להיות שזיהית שם גם קסילופון- את לא בטוחה בכלום.

הם נמוגו כבר מזמן, ואת- רק את קיימת, והעיניים שלה שבה מבטך נעוץ.

יכול להיות שבכלל דמיינת שהיא שם, אבל היה לך ברור שמאחר ושתיכן ביחד בהזיה הטרופה הזאת- את רואה אותה והיא רואה אותך, פשוט כי ככה.

ופתאום ברור לך שבספירה לאחור, חמש שניות מעכשיו- תצנחי לכיוון כלשהו, ועליך להתאמץ כמה שיותר להישען קדימה כדי שלא תפלי ותחבטי ברצפה.

נשענת בכל כוחך, זה הדבר היחיד שמשנה עכשיו -

הכל מחוק, ופתאום אין יותר מחשבות, אין כלום.

אין.

את גם לא יודעת מה היה אם היה.

זוכרת במטושטש גלגל מספרים והוראות איך לעצור אותו ולצאת מהעסק, או אולי מדמיינת במעורפל, את כבר לא יודעת. אין את ואין יודעת.

"היא נראית כמו חמוס." אולי הוא אמר חמור?

את?

"עליה זה לא משפיע טוב". עכשיו הם מדברים על העיניים שכבר נמוגו ממול.

פתאום, פרצוף.

הוא מחייך. את מכירה אותו. עוד פרצוף.

את מתחילה להבין, את מחייכת בשרירים שלא ידעת על קיומם- כאילו כל הפרצוף נמתח ביחד עם החיוך.

מנסה לכווץ אותו בחזרה, תוך כדי שקולטת שאת קיימת והם אולי קיימים, במרחק כמה ספרות ויקומים בלתי נראים. שולחת יד זהירה, בודקת שהיא אכן שלך- ורק כשאת נוגעת בפרצוף שממול את תופסת את פרופורציות המרחק ביניכן.

צוחקת. ונוגעת. וצוחקת. ונוגעת. וצוחקת.

כלום לא אמיתי- והכל כל כך קיים.

חיוך גדול, מאושר.

עוד פעם.

כן כן, יש לי מוזה נורא נורא מוזרה.