פצעים ונשיקות

אני לא רוצה להיות איתך,

ולשתוק את כל הדברים

שעדיף שפשוט לא אגיד.

ואני לא רוצה להיות איתך,

כשבכל רגע נדיר שיהיה לי איתך אבכה,

במקום שכל רגע בו אבכה איתך יהיה נדיר.

אני לא רוצה להיות איתך,

כשאת צריכה לסבול אדם שכמוני.

ולא ברור לי בכלל,

איך ולמה ציפיתי שתסבלי אותי מההתחלה.

ולא, אני לא רוצה להיות איתך,

ולהיאלץ לכבוש את פני בברכיי,

כדי שלא תיאלצי את להביט

בחוסר הפנים שהצטבר לי.

אני לא רוצה שכשאהיה איתך,

אעיק.

ואני לא רוצה שכשתהיי איתי,

נחוש באי נוחות המתגנבת.

אני לא רוצה להיות איתך ולבהות בקירות במקום לצעוק,

או לצעוק את הפצעים במקום להתנחם,

או להתנחם פשוט כי מפחדים להסתכל החוצה ולחיות.

אני לא רוצה.

לא ככה.

מצטערת.

תתייחסו לזה כאל טיוטה למשהו שעוד לא כתבתי.

רק שורשים ראשוניים ותו לא.

או עדיף, אל תתייחסו לזה.

החודש הקודם מועשר במוזה.