אני חושבת שאני משתגעת.
הלוואי ויכולתי להגיד את זה:
לקחתי אותה לים.
נסענו בשקט, ראשי צמוד לשמשת האוטובוס הקרה, עיניי מזוגגות ובוהות בשמיים, בכביש החולף תחתינו. במכוניות.
היא ניסתה לנחש בוודאי מה קורה, אך לא הראתה סימן של סקרנות ולא אמרה מילה.
הבינה ללא מילים את מה שלא היה צריך להיאמר.
הגענו לים, וישבנו.
ישבתי.
אפילו לא הייתי צריכה להתעטף בשתיקה, היא כבר הייתה פרושה שם כמו מרבד עבה.
ישבתי ומוללתי את החול בין אצבעות רגלי היחפות, משחקת ומשתעשעת בו בלי תשומת לב מיוחד, בהיסח הדעת.
נתתי לרוח הקלה לבדר את שערינו, שערי שלי מתערבב בשערה, ניחוח הים והמלח דובק בו, שוטף.
היא רק ישבה שם איתי, ולא אמרה דבר. שתקה איתי.
הסתכלתי על הים. היא הסתכלה איתי, עוקבת אחרי מבטי ונעצרת שם. לא מחפשת דבר מה מעבר לזה, איזו משמעות עמוקה יותר שנסתרה מעיניה כנראה.
דממה, ורק רחש הגלים נישא ברקע. רעש של שקט אלוהי.
ציוץ שחף אי שם ברקיע, במרומים.
דממנו ביחד, ונתתי למחשבותי להתפזר. בהיתי בגלים, מתעמקת בכל אדווה שנוצרת, בכל רסיס קצף שניתז לאוויר, בכל תנודה קלה ברוח, בכל התקדמות ונסיגה של המים הרדודים על החול הלח.
היא רק הייתה שם איתי, ולא יותר מזה.
ישבנו שם כמה שעות, אני כבר לא בטוחה כמה.
את השקיעה כבר עברנו, מלווה בגוונים ופסים של כתום וזהב, וורוד ששטף את השמים כמו בנגיעות מכחול עדינות. וכתמים צהובים שפרחו בינות העננים הקלילים, החולפים, השוקעים.
ושמש אדומה.
מאוחר יותר, מאוחר מאוד, כשכבר הופיע הכוכב הראשון כמשובץ בשמי קטיפה קיציים,
אספתי את עצמי. התבוננתי במבט חודר לעיניה, וסימנתי לה שזזים.
קמנו, שותקות עדיין, וצעדנו לכיוון האוטובוס, סהרוריות.
באוטובוס ישבנו ביחד על המדרגה שליד הדלת האחורית, שם נתתי לעצמי מעט התפרקות.
נשענתי על כתפה ובכיתי, בכיתי כמעט ללא קול כמה שרק איפשרה לי. היא ליטפה בעדנה את לחיי וחיבקה אותי.
ואני בכיתי.
אני לקחתי אותה לים, והיא העניקה לי את החוויה היחידה שהייתי זקוקה לה- להיות לבד, ביחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
