פצעים ונשיקות

את כל כך יפה. כל כך רזה, כל כך מושלמת.

החיוך שלך מסחרר, מתוק להפליא.

העיניים שלך בורקות בתמימות ילדותית ומאושרת, ואני מניחה- לא, אני בטוחה- שגם כשאת בוכה את יפייפיה.

את בטח אפילו לא יודעת את זה.

ההליכה שלך, כמו ריקוד.

והריקוד שלך, כמו קסם.

את בעצמך מקסימה. כל דבר שאת עושה כל כך עדין, הכל מלא חן. את והחיוך הנצחי שלך. וכשאת מנסה לא לחייך, להיות רצינית ורישמית, איך שהשפתיים משתרבבות לך במין טעות תינוקית כזאת, כאילו את לא שולטת על זה.

יכול להיות שאת אפילו לא מודעת לזה?

הייתי נותנת הרבה בשביל להיות החברה הכי טובה שלך. להיות שם בשבילך, תמיד. לחלוק חלק מהעולם הזה שאת קיימת בו.

להיות חלק מהחיים שלך, שסובבים רק סביבך. עם כמה שאת נותת מעצמך לסביבה... המון. את נותנת כמה שאת רק מסוגלת, נכון? ובכל זאת, כמעט וכלום מתוך זה לא הגיע אלי.

אני תמיד שם, ותמיד מחייכת אליך בתקווה. ומה את יודעת בכלל. את מחייכת בחזרה כאילו אין מחר, ומסתובבת לדבר עם אנשים שבאמת קרובים אליך.

והלוואי, הלוואי ויכולתי להיות שם. להיות זו שתצחיק אותך. ושתבין אותך כשקשה. ושתחלוק איתך חלק מהאמונה ההיא שבוערת בך, חלק מגדלות הנפש שנסתרת ממני משום מה.

יש בך כל כך הרבה. ואיך את תמיד יודעת איך להיראות, ומה ללבוש, מתי לחייך. את כמו ילדה קטנה, כל כך מפונקת- וכל כך פשוטה. משוחררת. ומצד שני, את לגמרי נשית, בטוחה בעצמך בדרך לא מודעת שכזו.

יש בך חוסר בושה בריא, ביטחון עצמי שכאילו אומר, "רגע, אני אמורה לא להיות בטוחה בעצמי? יש בכלל דברים להתבייש בהם?" ולכן זה נורא משעשע כשאת מעקמת פרצוף נרגן מעל תמונה שלך, ואומרת ש"יצאת מזעזע".

מצחיקה. איך את יכולה לצאת מזעזע בכלל? את מושלמת.

יפייפיה שלא מהעולם הזה.

וכשאת חצופה בצחוק, כמה שאת חמודה.

כמה שהייתי רוצה לקחת חלק מכל זה. להיות את. או להיות אני, איתך.

את כל כך יפה שבא לי לבכות, את לא מבינה את זה.

ואני יכולה להמשיך לחפור ככה שעות, פשוט קשה לי לתאר כמה מדהים בנאדם אחד יכול להיות.

אם היית מבקשת, לא הייתי קוטפת לך את הירח. הייתי עוברת לגור שם איתך.

הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להתאהב בך.

אבל אסור.

עריכה:

החלטתי שאני צריכה שבת.

שבת שקטה כזאת, רק לעצמי, יום שלם שבו אתכרבל מתחת לשמיכה עם ספר בנות קיטש' או משהו כמו דמדומים...

לאכול ולקרוא במיטה, הכי שחיתות שאפשר. שקט והרבה שינה. שינה והרבה שקט.

אני צריכה את זה ברמות מטורפות,

ואני אשיג את זה. רק עוד יום ותגיע הרגיעה.

נ.ב. אביטל מצאה לי את התעודה זרוקה איפושהו, האח הידד, היפ-היפ-הרי...