פצעים ונשיקות

אני לא בטוחה שטוב לי.

חצי טוב לי.

אולי?

אני במין מצב כזה שכביכול טוב לי, אבל אני מבולבלת מידי כדי להרגיש את זה.

ומאחר וזה כמעט לכתוב למגרה- כמעט אף אחד לא קורא פה ממילא [לא אנשים שאני מכירה, בכל אופן]- אני מרשה לעצמי לפרט קצת יותר:

אני חושבת שטוב לנו ביחד, ואולי סוף סוף זה קשר בריא- אני אני לא חושבת כל הזמן "אמאלה, אולי אני אברח".

אני גם לא חושבת שאני על סף התאהבות או משהו, אבל אולי זה בדיוק מה שבריא... נקווה שזה יתפתח לאט לאט ולא סתם ימשיך להיות "חביב".

אבל מצד שני קצת איכסה לי פנימית. אני חושבת שזה נהיה חולני מרגע לרגע- לא דיברנו חצי יום ואני מתחילה להשתגע, כמעט לכאוב.

אני ממשיכה להכחיש את זה פנימה, להגיד "נו, שטויות", וזה כביכול העביר את האיכסה... אבל אז זה מנקר קצת שוב ואני מחליטה ללכת לישון. ב9 בלילה. אחלה דרך לברוח, לא?

וכמה כבר אפשר לברוח? אני אמורה להחזיק קשר יציב, לא לתת לעצמי להתפרק או משהו בסנון.

*אני כרגיל אומרת שטויות.*

הפסיכו ואני דיברנו על זה שזה כמו ניקוטין. או כל סם. כשזה נמצא זה מרגיל את הגוף שהוא לא צריך לייצר את החומר מבפנים.. ואז כשזה נעלם יש חיסרון פתאומי. חסך בחומר. ולוקח זמן עד שהוא משלים את עצמו שוב.

אמאלה?

אני במאת לא צריכה פה תגובות. אני אתפדח מעט לדעת שקראו את זה. אבל נשבר לי מלככתוב טיוטות בבלוג השני כשמרגיש לי ככה....